אנחנו משפחה חריגה. לתפארת.

     לשרת המשפטים, הגב' איילת שקד, ולמנהלת השירות למען הילד, יש, כך מסתבר, דעה מוצקה על משפחות גאות. המדינה הודיעה היום בשמן לבג"צ, כי – אני מצטט מווי נט – "עמדת גורמי המקצוע בשירות למען הילד מצדדים לעת הזו בשימור המצב הקיים, ביחס לעדיפות באימוץ הניתנת לזוג שהם גבר ואישה, בשים לב למציאות בחברה הישראלית והקושי שעלול להיות כרוך בכך ביחס לילד הנמסר לאימוץ."

     זו קביעה מאד מעניינת. בבסיסה עומדת ההנחה, כי החברה הישראלית עודנה סדורה זוגות-זוגות הטרוסכסואליים, וכי ילד שאינו גדל במסגרת כזו, 'נורמטיבית,' עלול להיתקל בקשיים חברתיים ואחרים. אולם, על פי הנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסיקה רק בפברואר האחרון, לכבוד יום המשפחה, רק כמחצית המשפחות בישראל מורכבות מזוג הורים. שישה אחוזים מהן הן משפחות חד-הוריות, עם ילדים עד גיל 17. יתר על כן, בסדרת ניירות עבודה שחיברה גב' איילת ציונוב, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על משפחות משולבות בישראל (ינואר 2015), כתבה במפורש: "בעשורים האחרונים חלו תמורות רבות במבנה המשפחה, בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט. גורמים שונים וביניהם שינויים בדפוסי הזוגיות, הנישואין והפריון, הביאו לכך שמבנה המשפחה המסורתי הכולל זוג נשוי עם ילדים משותפים, נעשה פחות שכיח. במקומו, נעשו רלוונטיים יותר ויותר מבני משפחות אחרים, כמו זוגות הגרים יחד ללא נישואין, משפחות חד-הוריות, משפחות חד-מיניות ועוד."

     אם כן, קביעת השירות למען הילד לפיו 'בשים לב למציאות בחברה הישראלית' עלול להיגרם קושי לילד הנמסר לאימוץ למשפחה חד-מינית, מוצבת מול חברה ישראלית מדומיינת, שאיננה קיימת עוד. החברה הישראלית היום, תודה לאל, היא חברה הטרוגנית, מגוונת, שיש בה סוגים רבים של משפחות.

    ממצאים מעניינים נוספים מצאתי באתר 'משפחה חדשה' של עורכת הדין אירית רוזנבלום. לדבריה, בישראל כ 18,000 משפחות חד מיניות. למעלה מ 2,500 מבין הזוגות של נשים לסביות מגדלות ילדים, כמה מאות מבין הזוגות של גברים הומואים מגדלים ילדים, עשרות אחדות בלבד ממשקי הבית החד מיניים מאמצים ילדים, עשרות אחדות מקבלים מעמד של אפוטרופוס לגידול ילדים.

     "מבין כ 18,000 משקי בית, של בני זוג מאותו המין, למעלה מאלפיים משקי בית שבהם בני הזוג הן שתי נשים לסביות מגדלים ילדים (25% מקרב הלסביות) וכמה מאות בקרב משקי הבית בהם בני הזוג הם הומואים (7%) מגדלים ילדים."

     עוד מספרת אירית רוזנבלום, כי בארצות הברית חיים בין מליון ל 9 מליון ילדים, במשפחות חד מיניות. בשנים האחרונות מאמצת הקהילה ההומולסבית בארה"ב בין 20,000 ל-100,000  ילדים. בארצות הברית  רק 24% ממשקי הבית הם משקי בית המכונים "קלאסיים"  גבר ואשה נשואים המגדלים ילדים מתחת לגיל 18 (בישראל 58%). קרוב למיליון משפחות בארצות הברית מגדירות עצמן הומולסביות, בהן בני הזוג הם בני אותו המין. מדי שנה מספר הילדים המאומצים בקרב המשפחות החד מיניות הולך וגדל, בשנה האחרונה אומצו מעל 80,000 ילדים חדשים במשפחות חד מיניות בארה"ב. 30% ממשקי הבית בהן בנות הזוג נשים לסביות מגדלות ילדים. 20% בקרב בני הזוג ההומואים מגדלים אף הם ילדים. לדבריה, המדינות שבהן מותר אימוץ ישיר של ילדים בידי משפחות חד-מיניות הן כיום בריטניה, דנמרק, איסלנד, הולנד, שבדיה, טסמניה ומערב אוסטרליה.

*

     מחקרים שונים ברחבי תבל מראים, כי ילדים במשפחות חד-מיניות מאושרים יותר מילדים במשפחות 'רגילות'. ילדים שגדלו במשפחות חד מיניות, אצל הורים הומואים או לסביות, מדורגים גבוה יותר מבחינת מדד של בריאות כללית ותחושה של ערכים משפחתיים. אך גם מחקרים אלה נשתכחו מעיניהן של שרת המשפטים ושל מנהלת השירות למען הילד בקובען את עמדת המדינה בנוגע לנושא זה.

     מכיוון שעמדת המדינה אינה עומדת מצד האמת הן למול מבנה החברה הישראלית והן למול ממצאי המחקר, ודאי הוא, שהערכים שהיא מבוססת עליהם לכל הפחות מבטאים שמרנות בתפיסות לגבי מבנה המשפחה, בריאותו הנפשית של ילד במשפחה חד-מינית ואורח הסתגלותו לחברה, ואולי גם לוקים בהומופוביה ומנציחים אפלייה.

     כידוע, אבי הוא נשיא בית המשפט לנוער לשעבר, ומכהן כיום כשופט בוועדות שחרורים. כאשר באתי אליו ובישרתי לו, כי בכוונתי להביא לעולם תאומים באמצעות פונדקאות בהודו, הוא שאל אותי רק דבר אחד – האם אני בטוח שיש לי מסוגלות הורית. אני השבתי לו בהן. האמת, מפני שלא הבנתי אז עד כמה ההורות היה הווית חיים שלמה, טוטאלית ומורכבת, רכבת הרים של דאגות ומעידות, הצלחות וכישלונות, רגשות אשם ורחשי תודה. ומששמע אבי את תשובתי הבטיח לי, שכול עוד כוחו במותניו הוא יעזור לי בגידול הילדים ובפרנסתם.

     אבא שלי, גב' איילת שקד, עלה על מטוס מיד אחרי לידת בניי וטס לדלהי, כדי ללוות אותנו עד שובנו לארץ. הוא בא להחליף אותי כמה פעמים בשבוע למשמרות האכלה והחתלה, כדי שאוכל לישון, קנה לילדים את המטרנה והחיתולים, סייע ועודנו מסייע לנו כלכלית, וגם מגיע כעת לקיבוץ תובל בגליל, מדי שבוע, כדי מחצית השבוע, כדי לשמור על ילדיי בזמן שאני מלמד כתיבה יוצרת בתל אביב.

     אני מתייעץ עם אבי על כל שאלה הנוגעת לילדים. איך לחנך אותם, מתי לשים להם גבולות ומתי להתירם, אילו טכניקות הרגעה הוא מכיר ואיך לשלוט בעצמי כשהם יוצאים מגדרם, ובעקבותיהם, לפעמים, גם אני. מלבדו, אני גם נפגש עם תרפיסטית, המשמשת לי כמדריכת הורות וגם כאוזן קשבת.

     בניי, מיכאל ודניאל, הם כיום בני חמש ומחצה. הם גדלו במעון 'מגן אברהם' היהודי-ערבי של ויצ"ו ביפו, מגיל שלושה וחצי חודשים ועד גיל שלוש, ואז עברו לגן עירייה. מקץ שנה בגן העירוני הבנתי שעלי לחפש להם מציאות חיים חדשה ומערכת חינוכית מיטיבה יותר, מכרנו את ביתנו בנווה צדק ועברנו לגור בקיבוץ תובל בגליל.

     הילדים גדלים כאן לתפארת. ואבא שלי מלווה אותנו. למעשה, הוא ישן בחדר השני בכותבי לכן כעת.

     לא כל המשפחות החד-הוריות התברכו בסבא שהוא נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, איש כול חייו הוקדשו לטיפול בנוער עזוב. אבל רוב המשפחות החד-מיניות, אם לא כולן, התברכו במשהו לא פחות חשוב – בכמיהה לילדים, במוכנות לשנות את החיים מקצה לקצה, לשים את הילדים בראש סדר העדיפויות ולגדלם במסירות. כול הילדים שבאו לעולם למשפחות חד-מיניות, אם יחידניות ואם משפחות של זוגות, באו מתוך רצון, מתוך כמיהה לילדים ורצון להיות הוריהם. על כמה ילדים במשפחות 'נורמטיביות' ניתן לומר אותו הדבר? לו כך היה הדבר, לו כול הילדים במשפחות 'נורמטיביות' היו באים מתוך רצון ומתוך אהבה, לא הייתה עבודה לשירות למען הילד, לפחות לא בתחום האימוץ.

     בקביעתכן, כפי שפורסמה היום בכלי התקשורת, עשיתן עוול גדול לציבור מסור של הורים, שרובם הקריבו את חירותם האישית, את עולמם הרגשי ואת ממונם בשביל לזכות בחווית ההורות. פגעתן לא רק בנו, אלא גם בילדינו. אם עד כה היו בניי צריכים להתמודד רק אם אמירות כגון 'לכם אין אימא' בגן, שעליהן אנו משיבים ב'אבל לנו יש אבא-אימא וגם סבא,' כעת נצטרך, אני ובניי, וכול חברינו וחברותינו בקהילה הלהט"ב, להתמודד עם דבר חמור בהרבה – עם התיוג שלכן, לפיו אנחנו בני אדם פחותי ערך, ואיננו זכאים להיות הורים לילדים.

     זה כמובן מצב שהדעת אינה סובלת. דווקא אתן, האמונות על שלום הילד, גרמתן לנו קלקול גדול, שעלול להיות מונצח לדורות.

     אני מאוד מקווה שבית המשפט העליון ידחה על הסף את עמדתכן, המובאת כעמדת המדינה, ויתקן את העוול הגדול שגרמתן לנו הבוקר, וגם את האפלייה המונצחת בו. ובינתיים, כדי לשובב את  נפשכן, הרי לפניכן צרור תמונות של בניי מן השבוע החולף, משחקים בחוצות קיבוץ תובל. ועוד אחת שלי, 'מיניק' אותם בעוללותם.

     אני בטוח שאבא שלי ישמח לייעץ לכן בתחום זה, לו תבקשו זאת ממנו. ובינתיים, אתן מוזמנות, אם אתן רק רוצות, לבוא לבקר אותנו, המשפחה החריגה שלכן בקיבוץ תובל. אב יחיד עם שני ילדים וסבא, סבתא בשמיים, הנוכחת לגמרי בתוך חיינו, והמון אחים וגיסות ובני ובנות דודים ובני משפחה קרובה ורחוקה.

     ואם לא תשנו את קביעותיכן, מה אגיד ומה אומר לכן – שיימק לבכן ותיבשנה ידיכן. אנחנו נמשיך להביא ילדים לעולם, ולגדלם. את המציאות כבר שינינו. בגני הילדים ובבתי הספר, בישובים שאנו גרים בהן ובמקומות העבודה שלנו. חבל לי רק על אותם חברי וחברות קהילה, שאין ידם משגת לתהליך פונדקאות, והיו יכולים לשמש כהורים נפלאים לאותם ילדים, המתגלגלים בפנימיות ובמוסדות שונים, כמהים לחיבוק אב או אם, וזה יימנע מהם בשל דעותיכן.

     ולקוראיי וקוראותיי – אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה. שיעשה לו כנפיים. אולי יגיע לאוזניים הנכונות וללב קשוב.