אמאל’ה, איזה ספר. אלה המילים הראשונות שעלו בדעתי כשסיימתי הבוקר את קריאת הספר הזה. הגעתי אליו בהמלצת חבר, שליווה אותי אל חנות הספרים, באותם ימים שבהם אני מחפש ספר מסוים ויוצא ממנה עם שישה אחרים. הפכתי בו, עלעלתי בו, חשבתי כי מוטב שאוותר עליו. מה כבר יכול להיות מעניין בספר, שכולו מתרחש במהלך ארוחת ערב במסעדה מפוארת.
“פאול לומן ואשתו קלייר נפגשים לארוחת ערב במסעדת יוקרה עם אחיו סרג’ – פוליטיקאי בכיר שעומד לפני מערכת בחירות גורלית – ועם אשתו בבט. הם חייבים לדבר. הם יודעים על מה. בין דיון על סרטו האחרון של וודי אלן להסבריו המלומדים של המלצר הראשי על המנות חושף פאול פרטים מצמררים על המעשה הנורא שעשו בניהם המתבגרים, ולא פחות מזה, עליהם עצמ,” מספרת כריכת הספר. “באיזו מידה אחראים ההורים למעשי ילדיהם? עד כמה ירחיקו לכת כדי להגן על עתיד משפחתם? על עתידם שלהם?” אבל מיטשל המליץ, ומיטשל הוא אדם שאני סומך על דעתו. אז לקחתי אותו, וברגע שסיימתי את “האוהל,” ספר סיפוריה הקטן והנחמד של מרגרט אטווד, בעטייה נכנסתי בכלל לחנות הספרים, התחלתי קורא בו. ומאותו רגע לא יכולתי להניחו מידיי.
הספר נחלק לחלקים לפי שלביה של ארוחת ערב במסעדה – אפיריטיף, מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח ודיז’סטיף. אבל תוכן הארוחה הזאת אינו רק קולינרי. מנקודת מבטו של המספר, פאול, מובא כאן סיפור מצמרר בקור-רוח ובאיפוק, המשרתים את המספר הן כדי לאפיין את מזגו של המספר והן כדי להשהות מידע מן הקורא, ולתיתו לו בדיוק במנות קצובות, בדיוק ברגע הנכון של ארוחת הערב הזאת.
הרמן קוך, סופר הולנדי ועיתונאי, מתאר בחושניות רבה, בדיוק ובקורטוב לעג את מהלכה של ארוחת הערב במסעדה יוקרתית, אבל אינו שבע מזה. מתחת לתיאור הנהנתנות הריקה הזאת הוא חושף עולם שלם של יצרים אפלים, רווי אלימות. במהלך הקריאה בספר הרגשתי לא פעם איך גופי נדרך, ומגיב לאלימות הזאת. מתוך כך הבנתי את חשיבותו של הספר הזה. הוא מעורר את האלימות החבויה בכל אחד מאיתנו, כדי להזכיר לנו את קיומה ולהזהירנו מפניה.
הספר הזה, שהוכתר כספר השנה של שנת 2009 בהולנד, והיה לרב-מכר, הוא לא רק ספר מעולה בפני עצמו. במציאות האלימה שאנו חיים בה, נראה לי שהיה כדאי שיהפוך לספר חובה בבתי הספר התיכוניים. בני נוער, אם יקראו בו, ייהנו לא רק מספר מתח מעולה, אלא גם ילמדו מתוכו הרבה על שורשי האלימות ועל מחיריה.
למרבה הזוועה, בדיוק אמש, שעה שהייית שקוע בחלק המותח ביותר בספר, רצחו שני נערים בני חמש עשרה גבר בן שישים בירושלים, רק משום שסירב לתת להם סיגריה. המעשה שעשו דומה מאוד באכזריותו ובשרירותו למה שמובא בספר הזה, וזו הסיבה שאני ממליץ להכניסו לתוכנית הלימודים כבר בשנה הקרובה.
ייטיבו מורים ומחנכים לעשות אם יטילו על תלמידיהם לקוראו. ולא. אין לי שום רווח מזה. אף על פי כן שראה אור בהוצאת “כתר,” הוצאת הבית שלי, רכשתי אותו במחירו המלא (במבצע, כרגיל בימינו אלה).
קראו את הספר הזה, ותנו אותו לבני הנוער בסביבותיכם. אני מקווה שילמדם הרבה.
אני גם קראתי את הספר הסוחף ביומיים, אבל הסוף מאוד איכזב, מכיוון שאין שום עונש כלפי הנערים… אפילו לא מצפוני. המסר יכול להשתמע שאלימות משתלמת כי גם ככה אין דין ואין דיין. לא יודעת אם כדאי שילמדו את זה בבית ספר, יכול להיות שעדיף להמשיך עם החטא ועונשו, קצת מייגע אבל הגיבור של דוסטוייבסקי מתחרט, מתייסר… לא אהבתי גם את הבחירה להפוך את הילד ואת הגיבור לפסיכופטים… פשטני מדי… אם הגיבור הוא פסיכופט אין לו שום דילמה מוסרית וגם לא האמנתי לדמותה של האם… אבל אי אפשר להתווכח על כך שזו בהחלט קריאה מרתקת.