מרגע היוודע תוצאות ההצבעה בכנסת על התיקון לחוק לנשיאת עוברים, אינני יכול להירגע. גם לא לעשות כלום. אני מרגיש כאילו מכבש של עשרה טון מוחץ לי את המוח. אמנם, אני כבר אב גאה לשני בנים נהדרים, בני שש ומחצה, ולכאורה לא אמורה להיות לחוק הנפשע הזה השפעה כול כך קשה עלי. אבל אני בן הקהילה הלהט"בית, בשר מבשרה, וגם כמה לעוד ילדים. וכאשר מחוקקים חוק המפלה את חבריי וחברותיי ואותי באופן ברור, בוטה ומנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וגם למוסר ולהגיון הישר, אני לא יכול לקבל זאת או להשלים עם זאת. אני לא יכול להירגע.
בסוף השבוע שעבר קראתי בתכניתה של יעל דן, וגם כאן, למרד מיסים ומרד גיוס, וגם לשביתה כללית של בני ובנות הקהילה. בסופו של דבר שילמתי החודש את המיסים, מחשש להיתקלות קשה עם רשויות המס. אני שמח שרעיון השביתה מצא אוזן קשבת והוא מתקיים, וכן כי בני הקהילה החלו מודיעים על מרד מילואים. כעת הגיע הזמן גם לחסום כבישים, ולפעול כול פעולה נוספת כדי להרחיב את המרי האזרחי הזה, שיבטא באופן ברור את העוול שנעשה לנו הערב ואת אי המוכנות שלנו להשלים איתו.
החוק שהתקבל הערב מערער באופן עמוק וקשה את מעמדנו כהורים. כדי להבהיר לכם עד כמה, אספר לכם סיפור. הערב, בפעם הראשונה בחייהם, מארחים בניי, מיכאל ודניאל, חבר מהגן שישן אצלם. מדובר בילד מתוק להפליא, שאנחנו מאוד אוהבים. הוא ביקש פיצה, אז הכנתי פיצה לכולם, ואחרי ארוחת הערב נשכבנו כולנו במיטות הכפולות הענקיות של הילדים (תודה לשושנה וייג על תרומתה!), וקראתי להם סיפור. ואז נשכבנו לשוחח. והילד הזה אמר "אבל אין לכם אימא, וגם לא סבתא!".
"אבא, נכון שהייתה לנו פעם אימא?" ניסה דניאל להתגונן, "אימא שלך, נכון?"
"לא דניאל, הייתה לכם סבתא, והייתה לכם פונדקאית," הזכרתי לו.
"אבא לא רצה להתחתן, ולכן אין לנו אימא," הוסיף מיכאל.
"נכון, לא רציתי להתחתן, אבל מאוד רציתי ילדים, אז נסעתי להודו ונעזרתי בפונדקאית כדי להביא אתכם לעולם."
"כן, הם היו בבטן שלך ואז בבטן שלה," אמר אורחנו.
ואחרי כן הלכו לישון.
הילדים שלנו פגיעים וחשופים לא פחות מאתנו. הערות כמו "אבל אין לכם אימא," הן רק תחילתה של הדרך. בהמשך הם יגלו, שאינם מוכרים כיהודים על ידי הרבנות, אלא על ידי היהדות הרפורמית ומשרד הפנים בלבד, בהמשך יטיחו בהם שאבא שלהם הומו או מזדיין בתחת, והם יצטרכו לגלות מה משמעות הדבר. נשמות טובות – שמרניות וחשוכות – תתנדבנה להסביר להם עד כמה אנחנו אגואיסטים, שהבאנו אותם לעולם כיתומים מאם (כאילו יש בכלל איזו משמעות למילה 'יתמות' בהקשר לפונדקאות), יסבירו להם שחבל שאבותיהם לא אימצו ילדים של אחרים במקום להביא אותם לעולם, ובאופן כללי – יעשו כול מה שהם יכולים כדי להרוס לילדים שלנו את החיים, כמו שהם עושים לנו.
על זה, חברים וחברות, צריך לפתוח במרי אזרחי. לא רק על הרצון שלנו להיות הורים, אלא גם על הרצון להבטיח מרחב קיום הגון, חם ומקבל לילדינו, בכול מקום שיפנו אליו ובכול מקום שיחיו בו.
אז כן, אני יודע, החברה הישראלית היא רבגונית, היא נשלטת כרגע בידי ממשלת ימין, יש בה דתיים וחילוניים, חרדים ואתאיסטים, וכך הלאה. אבל מה שקרה הערב בכנסת הוא חציית קו אדום בעבור כול בני ובנות הקהילה שלנו. וכשזה בא בתוספת לחוק הלאום, המפלה את האוכלוסייה הערבית בישראל, ולטירלול ההדתה בצה"ל, לפגיעה במוסדות התרבות ובתקשורת, במערכת המשפט ובמערכות הבריאות והסעד – זה כבר באמת מגדיש את הסאה.
צאו ביום ראשון לרחובות. קחו אתכם/ן דגל גאווה ושלט וצאו לרחוב. מי שאינו חושש מפני היתקלות עם המשטרה, שיחסום כביש, ולו לכמה דקות, עד שהניידת תגיע. מי שאינו רוצה להתחכך עם החוק – שיעמיד משמרת מחאה. מותר בישראל לקיים משמרת מחאה המונה עד שישה או שבעה אנשים, כמדומני, ללא בקשת רישיון מן המשטרה. עשו זאת. עמדו משפחה ועוד משפחה, יחידים וזוגות, עם דגלי גאווה ברחובות, בפתח המשרד או בית העסק שלכם, בכול פינת רחוב. עימדו ומחו על האפלייה, והקפידו על הניראות.
אסור לנו לתת לעוול הזה לעבור.
