את אף פעם לא תהיי פסנתרנית.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (4)
את אף פעם לא תהיי פסנתרנית, אמרה לה אימא שלה, הרחיקה את ידיה הקטנות מן הפסנתר וסגרה עליו את המכסה, מדגישה זאת בנקישה. קלאודיה הקטנה שמטה את ידיה על ברכיה, גווה נכפף לפנים. בליבה הקטן הבינה שזה פסק-דינה, וכי הוא לתמיד. אימה אמרה לה שלא תהיה פסנתרנית והרחיקה את ידיה מן הקלידים. אימה הייתה ותיוותר הפסנתרנית היחידה בבית. זו שאולמות הקונצרטים פתוחים בפניה, זו שמתאמנת שעות מדי יום, אבל כאשר היא צועדת אל הבמה בשמלת המחשוף השחורה שלה, שערה השחור מסולסל ואחוז במקומו בספריי, הקהל כולו עומד ומריע לה, לגברת הראשונה של הפסנתר. היא דווקא ביקשה להידמות לאימה, ועשתה כול שביכולתה כדי ללמוד ממנה. כאשר ביקשה מאימה בפעם הראשונה שתלמד אותה נגינה על פסנתר, אימה התרגשה מאד. היא חיבקה ונישקה אותה. אושרי שהגעתי ליום הזה, אמרה לה. היא הייתה אז קטנטונת, בת ארבע. ואימה החלה מקדישה לה מדי יום מחצית השעה מזמנה היקר, ותחת אשר תתאמן בעצמה ישבה עמה, ובסבלנות אין קץ הראתה לה את מיקום האצבעות על הקלידים, סיגלה לה את שמות הצלילים, את הסולמות, הדיאזים והבמולים. ובאמת, אימה השתדלה מאד למענה. והיא, הקטנה, החרתה אחרי אימה, והייתה יושבת שעות מדי יום ליד הפסנתר, ומתרגלת. ואט אט למדה לנגן כמה יצירות קלות, כאלה שנדמה כי נכתבו כאטיודים לתלמידים קטנים להתאמן בהם. ואז התקדמה ליצירות מורכבות יותר. עד אותו יום, באחר צהרים נמהר, ששמש מדממת פצעה את החדר והטילה שלוליות דמדומים על הארץ, ואימה התרתחה עליה כשניסתה לחקותה, להוליך במהירות את ידיה מצד אל צד של המקלדת, לעמוד בתווי היצירה המורכבת שאימה העמידה בפניה, על הכן, ואז אמרה לה, את לעולם לא תהיה פסנתרנית, וסגרה אחריה את מכסה הפסנתר בנקישה. מאז עברו שנים. אימה כבר השיבה נשמתה לבוראה, אבל הפסנתר שלה, פסנתר כנף ישן ומשובח, עומד כעת בסלון דירתה המרווחת. חלקו האחורי פתוח, כאילו זה עתה עזבה אותו אימה אחריה, ומיד תשוב לנגן בו. אך מכסהו הקדמי סגור. בינתיים התעוררה בה שוב תשוקת היצירה. תחת אשר תנגן, נרשמה לחוג ציור פרטי אצל מורה, ציירת בעצמה. מדי שבוע היו נפגשות בסטודיו שלה, כמה נשים באמצע חייהן, ולומדות ממנה את יסודות הציור. רישום, למידת הנפחיות של העצמים, משחקי אור וצל, מדרג הפאלטה ואז גם עקרונות הקומפוזיציה. רוחק וקורב של עין הצייר אל עומק התמונה וממנו אל חזיתה, הדרך להוליך בה את עין הצופה, וכך הלאה. בתחילה העמידה בפניהם המורה תמונות מז'ורנלים להעתיקן, כדי לתרגל בהן בצבעי שמן מה שלמדו. והיא דווקא היטיבה עשות, ושמחה על הצבעוניות הפורצת מתחת ידיה. גם המורה שיבחה אותה. אך כאשר חדלה המורה להביא בפניהן תצלומים מן העיתון, וביקשה מהן לדמיין מראה בראשן, יבשו מעיינותיה. היא לא הייתה מסוגלת לצייר כלום. כעבור כמה שיעורים שבהם שרבטה קונטורים ריקים של כמיהה על הקנבס, מצאה אמתלה כלשהי לעזוב את הקורס. היא צררה את כן הציור ובדי הקנבס והצבעים שלה במחסן ביתה, את עבודותיה אחסנה במעומד בין שני קירות המרתף, וחדלה כליל מלצייר. אבל הזמן עבר, ורצונה לבוא לידי ביטוי גבר בה על קול אמה. היא נרשמה לסדנה לכתיבה, שהתקיימה בביתו של סופר מוכר. בסדנה נפגשה עם נשים כמוה, שלא כתבו מימיהן. המנחה לימד אותן איך לגעת ברגשותיהן, בחושיהן, בזיכרונן. מדי שיעור היו מתחילות בתרגיל כתיבה, אחרי כן קוראות זו לזו מה שכתבו, מקשיבות לדברי המנחה ואז יוצאות מן השיעור עם שיעורי בית, מה עליהן לכתוב עד למפגש הבא. הסדנה התקדמה. גם היא. מתחת ידיה החלו בוקעים סיפורים שלא ידעה את מקורם, על כפר מרוחק בארץ מוצאה. היא נכנסה עמוק יותר ויותר אל חיי הכפר הזה, ותיארה את אנשיו ונשותיו, תקוותיהם וצערם, שמחותיהם וסבלותיהם. הדברים שכתבה היו מלאי תנופה ומתח. מדי שבוע ריגשה את חברותיה לסדנה ואת המנחה בדברים שהקריאה בפניהם. מקץ שנת כתיבה כבר היה ברור לה, כמו לאחרים, שיש בידה כתב-יד לספר. המנחה ביקש ממנה שתדפיס את כול מה שכתבה בו ותיתן לו הכול לקריאה. אחרי שקרא הציע לה מקומות שונים להרחיב או לצמצם בהם, אבל שב ואמר לה, שיש לה ספר ביד, וכי אם תעבוד עליו כיאות, עתיד הוא להיות לרב-מכר. היא שקדה על כתיבתה. מדי יום כתבה, פיתחה סצנות, העמיקה דמויות, בנתה את מסגרת העלילה. ואחרי חודשים ארוכים של כתיבה השיבה את כתב-היד שלה למנחה, שערך אותו בעבורה, ואז שלח אותה לעורכת לשונית, כדי שתסקל ממנו כול משגה. כאשר כתב-היד היה מוכן להגשה, ביקש ממנה המנחה כי תתיר לו לשלחו בשמה לכמה בתי הוצאה לאור. אבל היא סירבה. היא שמעה אז בבירור את קול אמה, האומר לה, את לא תהיי פסנתרנית. והיא לא רצתה לעבור חוויה דומה. "אני אשמח לקבל בחזרה את הספר שלי," אמרה. "ומה תעשי בו?" שאל המנחה. "אני צריכה לחשוב על כך," התחמקה. "יש לך ביד רב-מכר," התעקש המנחה. "את לא יכולה לגנוז אותו." "אולי אוציא אותו רק בקרב חברים ובני משפחה," הצטדקה. אבל אז סמקו פניו של המנחה שלה לכתיבה. "תגידי לי, מה את חושבת שאת עושה!?" צעק עליה. היא רתעה ממנו צעד אחד לאחור. היא אישה עדינה. איש לא צועק עליה ככה. "תגידי לי, קלאודיה, כמה זמן תרשי לאימא שלך להרוס את חייך, לסכל בך כל ניסיון ליצירה!? השתגעת!? ויתרת על האפשרות להיות פסנתרנית, אחרי כן למדת ציור והשבחת בו, וסירבת להציג מעבודותיך, כי אינך ציירת אלא חובבת בלבד, וכעת את מתעקשת להוציא לאור את ספרך בין חברים ובני משפחה בלבד!? תגידי לי, כמה קורבנות את עוד צריכה להעלות מול אליל הכזבים הזה, שהייתה אימך!?" היא משכה ממנו את כתב-היד, ניגשה לבית דפוס מקומי, שהתמחה בהדפסת ברושורים ועיתונות מקומית, הדפיסה בו מאתיים עותקים מספרה, חילקה אותו לבני ובנות משפחתה, לחבריה וחברותיה, ואת יתרת העותקים הניחה בחבילות ארוזות בנייר חום במחסן, ליד כן הציור, הצבעים הישנים ובדי הקנבס. היא לעולם לא תהיה פסנתרנית, לא ציירת, גם לא סופרת, ידעה.
*
הסיפור הזה היה באמת. רק השם והפרטים בו בדויים. נזכרתי בו הערב, אחרי מפגש נוסף של הקורס שלי בליווי בכתיבת ספר. זה היה המפגש השמיני של הקורס, המפגש שבו אני מפתיע את חבריו וחברותיו בהודעה, שמהיום עליהם להתחיל לכתוב ספר. עד כה דמיינו את עולם הסיפור, את הדילמה שהדמות הראשית ניצבת בפניה, את הכוחות המתנגדים לה. מהיום עליהם לכתוב ספר. לא לספר, להראות. לשרשר סצנות, המובילות את הדמות מן המקום שהיא מתחילה בו את עלילתה, אל המקום שבו תסיים, אחרת. כמו תמיד, הבשורה הזאת, שמהיום עליהם לכתוב ספר, ולכן גם לכתוב עשר דקות או שלושה עמודים מדי יום, הכתה את משתתפי ומשתתפות הקורס בהלם. למי בכלל יש מושג מי הדמות שלי ועל מה אני כותבת, מה רצונה של הדמות הזאת, מיהי בכלל, מהי אישיותה ומהן נסיבות חייה ולאן היא הולכת. תכתבו אל תוך האפלה, אמרתי להם. תתפסו דמות, אחת מן הדמויות שהתנסיתן בהן בשבועות האחרונים או מקודם לכן, ופשוט עקבו אחריה הלאה. אבל מדי יום ביומו. תנו לה לחיות בתוכן ועל הדף. ביטחו בתת-המודע שלכן שיביא לכן מתנות. לכו איתה שבוע אחד הלאה, עד למפגש הבא. מה שלא אמרתי להם ולהן הוא מה שחבוי בסיפור הזה, שסיפרתי לכם על קלאודיה. שכול אחד ואחת מבינינו, יש בעברו מישהו או מישהו, שחרצו פעם את גורלה ואמרו לה, את לעולם לא תהיי פסנתרנית, או ציירת, או רקדנית, או סופרת. ומי שעשו כאן היו דמויות של סמכות, לעתים קרובות היו בטוחות כי בזה הן מצילות אותך מעוגמת נפש, מייסוריה של מי שתקדיש זמן יקר לתחום אמנותי, שלעולם לא תצליח בו כמוהן, או כמו מישהו אחר. ומאז, בכול פעם שהם והן ניגשים וניגשות אל המחשב, או אל המחברת, ומנסות לכתוב משהו, הקול הסמכותי הזה, היודע-כול כביכול, הקול שקיצץ להן את כנפיהן הקטנות בילדותן, שב ומהדהד בהן ואומר – את/ה לעולם לא תהיי/ה פסנתרנ/ית, צייר/ת, רקדנ/ית או סופר/ת. וזה הקול היחיד שצריך לא לסלק מעם שולחן הכתיבה – אלא לתת אותו לאנטגוניסט, ליריב של הדמות בסיפור שעליכםן לכתוב. שיתנגש בדמות הראשית שלכםן, עד שתדע איך לגבור עליו. בסיפור שאתםן כותביםות, וגם ליד שולחן הכתיבה. בסופו של דבר זה הרי תמיד היינו הך. הדמויות שלנו ואנחנו, היריבים שלהן ושלנו, הקונפליקט ביניהן וגם הצמיחה מתוכו עד לרגע השיא, לסיום ולהתרה המיוחלת והמבורכת כל כך. שיהיה לכםן ליל ברכה. מלא בחלומות על דמויות. רק אל תשכחו לשים מחברת ועט ליד המיטה. לילה טוב.