בּרִייה בודדה כאישה

לי ממן, פִּיתוֹם. סדרת ריתמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023. 59 עמ'. 72 ₪.

     לי ממן היא עורכת ספרותית המוּדעת למרחב שהיא פועלת בתוכו. ספר-שיריה החדש הוא טריפטיךְ של אם כותבת, העוסק בנשיות, באימהוּת ובכתיבה. שלושת פרקיו נסובים מסביב לציר זה, והפרק השני, ובו שירים כמו "געגועיה של לילי בריסקו" (בעקבות 'אל המגדלור' לווירג'יניה וולף), "מרת רמסיי, לו ראית", "פרידה מתמשכת" (לרונית מטלון, לזכרה) ועוד – מרחיב את העדות האישית להתייחסות ספרותית למי שהעמידו נושא זה במרכז יצירתן. גם המוטו המתנוסס בראשו, מאת נורית זרחי, "מַהִי, אַמִּיצָה, טִפְּשָׁה, מְשֻׁגַּעַת/לְהַשְׁמִיעַ קוֹל?" מסמן את המרחב שספר זה מתייחס אליו ומעמיד את הדוברת בשירים תחת בחינתה של זרחי.

     הספר מתחיל בשיר 'האֵם': "הָנִיחוּ לִי לִבְרֹחַ וְאֶבְרַח/הַתִּירוּ לִי פֶּתַח וְאֶמָּלֵט/שִׁמְעוּ נָא אַנְחוֹתַי וְאָנוּחַ/מְבַקֶּשֶׁת הָאֵם, נוֹקֶשֶׁת הָאֵם […] אֲבָל הִיא הַשַּׁעַר וְהִיא הַשּׁוֹמֵר,/לְאָן תֵּלֵךְ, בְּמִי תַּכֶּה". הדוברת רוצה לברוח, אך יודעת שאינה יכולה לברוח וגם אין לה ממה. הספר מסתיים בהכרה שאי אפשר לגבור על העולם, ודאי שלא בכתיבה: "פַּעַם הָיִיתִי מְכַלָּה אֶת כֹּחוֹתַי,/לוֹחֶצֶת אֶת הָעוֹלָם אֶל חָזִי בְּכֹחַ/עַד שֶׁנַּעֲשָׂה מִלִּים./זֶה אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה/הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לוֹ,/מְנַהֶלֶת מַשָּׂא וּמַתָּן – /לִסְחֹט עוֹד טִפָּה חַמָּה/מִקְּלִפָּתוֹ הַקָּשָׁה,/שֶׁחָרַצְתִּי תְּמוּרַת דִּינִי.//חָשַׁבְתִּי שֶׁבָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן יִכָּנַע לִי תָּמִיד/יִטְוֶה לִי רֶשֶׁת, יְנַקֵּב בָּעֲלָטָה/הַגְּדוֹלָה חֹרִים קְטַנִּים./הוּא עָשָׂה כִּרְצוֹנִי, אֲבָל מֵאֲחוֹרִי גַּבִּי צָחַק לִי/יָדַע אֶת מִי אֲנִי מְנַסָּה כָּךְ לְרַמּוֹת." אבל הדרך, בין השיר הפותח לשיר הסוגר, מורכבת ורבת יופי.

     לי מתארת את האישה כברייה בודדה ועמלנית: "לֹא רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ בְּרִיָּה בּוֹדְדָה כְּאִשָּׁה/ שָׁעָה שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת בֵּיתָהּ./ מְקַפֶּלֶת אֶת הַבְּגָדִים וְעוֹרֶמֶת,/מַנִּיחָה כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ וְאֶת דַּעְתָּהּ אֵינָהּ מְנִיחָה./מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ שָׁב הָאָבָק לְכַסּוֹת עַל זִכְרוֹנוֹתֶיהָ/עַד שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת עוֹד מָה רָצְתָה. מָה פֵּרוּשׁ אֵשׁ/שֶׁאֵינָהּ נִמְחֶצֶת תַּחַת כָּבְדוֹ שֶׁל תַּבְשִׁיל" ('שירת הבית 1'). המילה 'משמשת' מבהירה שהאישה בשירות הבית, ותודעתה מתעמעמת תחת עמלנותה.

     בשיר אחר מתוארים יחסי האישה ובֵּיתה כנישואין: "דָּבָר לֹא יַפְרִיד בֵּינֵינוּ, אָמַרְתִּי לַבַּיִת./נִיחוֹחוֹת אַהֲבָתֵנוּ אֶקוֹנוֹמִיקָה וְחָלָב./הִתְקַשַּׁטְתִּי לִכְבוֹד הַבַּיִת בִּכְפָפוֹת הָיִיתִי לוֹ לְכַלָּה/קִפַּלְתִּי הֶחְלַפְתִּי שָׁטַפְתִּי סִדַּרְתִּי הַכֹּל בְּשׁוּרָה,/אֲבָל הַבַּיִת רָצָה עוֹד וְעוֹד, לֹא הִסְכִּים לְהוֹתִיר דָּבָר./לְשׁוֹנוֹת עֲרֵמוֹתָיו נִמְתְּחוּ וּבָאוּ בַּכֹּל וְלֹא הָיָה לִי בַּיִת/שֶׁיִּהְיֶה לִי מַחֲסֶה מִפְּנֵי הַבַּיִת, לֹא הָיָה" ('משירת הבית 3'). אך שבועת האמונים של האישה לבית מדלדלת ומרוקנת אותה אפילו מבֵּיתה.

     עמדה דומה מוּבּעת כאן כלפי האימהוּת. יש בספר שורות יפהפיות של התפעלות מבנה ומבתה: "בְּגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים אֲנִי עוֹבֶרֶת/עִם בְּנִי הַקָּטָן,/צִלּוֹ הַיָּרֹק אָרוּג בָּעֵשֶׂב,/לַח מֵאֶפְשָׁרֻיּוֹת" ('שנת הארבעים, טריפטיך), המטפורה המפוארת "שִׁכְרוֹן טְרַמְפּוֹלִינוֹת הַלֵּב/הַמְּנַתֵּר לִקְרָאתֵךְ כְּבָר בַּדֶּלֶת הַכְּנִיסָה" ('אחיזה'), וגם: "בַּת כִּלְאַיִם נוֹלַדְתְּ לִי: בַּיִת נוֹשָׁן בְּאֶרֶץ לֹא נוֹדָעָה./ לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל, אֵין אֲחִיזָה שֶׁתּוּכַל/ לְהַקִּיף אֶת מְמַדֵּי הַפְּלִיאָה:/אֲנִי אִמָּא שֶׁלָּהּ, זֹאת הַיַּלְדָּה." כאן, אגב, מהדהדת הבטחתו של נתן אלתרמן, בשירו "בדרך הגדולה": "לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל/וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת." ההתפעלות של אלתרמן, משורר ואב, כרוכה בג'סטה מופרזת של מוות. לי מנמיכה את ההפרזה הזאת להכרה מתפעמת מִממשוּת האימהוּת: "אני אימא שלה, זאת הילדה."

     אבל לי מתארת את האימהות כחוצצת בינה לבין מהותה ככותבת. בראש השיר 'שורה של אי הבנות' מובא, ולא במקרה, ציטוט של דליה רביקוביץ', המשוררת האֵם העברית הראשונה: "וּמֵעֵבֶר לָזֶה שׁוּרַת אִי-הֲבָנוֹת/הָאוֹכְלִים בְּכָל פֶּה בָּאַהֲבָה הָאֲמִתִּית". ולי כותבת: "עַל הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים בֶּאֱמֶת/שֶׁאַף אֶחָד לֹא מִצְטַיֵּן בָּהֶם כָּמוֹנִי/אִישׁ לֹא יִבְחַן אוֹתִי לְעוֹלָם:// גוּיָבוֹת בִּשְׁבִילוֹ, קְלֶמֶנְטִינוֹת בִּשְׁבִילָהּ/אֶת הָעַגְבָנִיָּה לִגְרֹר עַל הַפֻּמְפִּיָּה, לְהַשְׁלִיךְ/אֶת הַקְּלִפָּה, לְהִתְחַבֵּא וְאָז לָצוּץ בְּהַפְתָּעָה/כְּשֶׁשּׁוּם דָּבָר אַחֵר לֹא עוֹזֵר […]/ לֹא לְהַגִּישׁ לָהּ לֶאֱכֹל שׁוּם דָּבָר עִם עָלִים/לְהַרְחִיק אוֹתוֹ מִבָּטְנִים כְּמוֹ מֵאֵשׁ/[…] הַמִּשְׁחָה שֶׁלּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִמְרֹחַ/מִדֵּי עֶרֶב, אֵיפֹה קוֹנִים הֲכִי בְּזוֹל […]/ בְּסוֹף עוֹד יוֹם שֶׁעָבַרְנוּ בְּשָׁלוֹם, הַדְּאָגָה/שֶׁתִּרְאוּ אֶת זֶה יוֹם אֶחָד וְלֹא תָּבִינוּ/אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁהַחַיִּים שֶׁלִּי/ (חַיִּים שֶׁלִּי אַתֶּם)/הֵם גַּם הַמְּחִצָּה בֵּינִי/וּבֵין הַחַיִּים." שיר נפלא זה בנוי על סדרת מֶטונימיות, פרטי מציאות המרכיבים תמונת אימהות מסוּרה. החריזה הכמעט בלתי מורגשת, המבוססת על חרוז דקדוקי בלבד, 'עגבניה/פומפיה', 'בשבילה/קליפה/בהפתעה', הגלישות התחביריות והחילופין באורך המשפט השירי, מעצבים אימהות דחוסה למעשה אמנות. אך יש לזה מחיר. האימהות נתפסת כחוצצת בין המשוררת לבין הכתיבה.

     חשבון הנפש בנוגע לאימהות ולמימוש הפוטנציאל האישי מובע בשירים האחרונים בספר: "זֶה הַזְּמַן לְהִתְבַּגֵּר וּלְהָנִיחַ לָזֶה, אֲנִי אוֹמֶרֶת,/ בְּיִחוּד כְּשֶׁהַיְּלָדִים יָפִים כֹּל כָּךְ,/קִירוֹת הַבַּיִת מְסוֹכְכִים/מִכָּל הַכִּוּוּנִים, וְהַחַיִּים/חַיִּים. אֲבָל בַּפַּעַר הַיָּדוּעַ/בֵּין מַה שֶּׁהָיָה לְמַה שֶּׁיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת […]/וּבְכָל זֹאת אַתְּ שָׁבָה לִמְדֹד מֶרְחַקִּים/מִנְּקֻדַּת הַהַתְחָלָה, כְּאִלּוּ שֶׁאִם תַּתְמִידִי בָּזֶה […]/אוּלַי תַּצְלִיחִי לִתְחֹב יָד בֵּין דַּלְתוֹת/הַמַּעֲלִית, רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהָאֶפְשָׁרוּת הָאַחֶרֶת/מַמְרִיאָה בִּלְעָדַיִךְ" ('אפשרות אחרת'). הדימוי החריף הזה, תחיבת היד בין דלתות המעלית, מביע את אי האפשרות לגשר על הפער שבין נקודת ההתחלה לבין ההווה האימהי. בשיר 'סליחה בבקשה' היא שואלת: "מִי מְבָרֵר מָה הָאֲחוּזִים שֶׁמַּגִּיעִים לִי/שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לִי עוֹד בִּפְנִים מֵהַהִיא, שֶׁסְּלִיחָה,/ גַּם הִיא הָיְתָה פֹּה, הָיָה לָהּ קִיּוּם בָּעוֹלָם,/הִבְטִיחוּ לָהּ דְּבָרִים, אוֹ לְפָחוֹת/הַדְּבָרִים הִתְפַּרְקְדוּ לְרַגְלֶיהָ/בִּרְבִיצָה שֶׁל הַבְטָחָה כְּנוּעָה/וְהַכֹּל עוֹד הָיָה לְפָנֶיהָ." וב'מהו' היא מתמצתת זאת לאפוֹריזם: "בְּכָל אִמָּא יֵשׁ חַיָּה/בְּסַכָּנַת הַכְחָדָה".

     כמו בספרה הראשון, "לְמה הדבר דומה" (ידיעות אחרונות, 2017), שגם בראשו התנוסס מוטו של נורית זרחי, לי הגיעה בספרה השני להישגים יפים. הדיוּק הנזירי, הלשון התמונתית הבהירה והרִפרוּר למקרא בספרה הראשון התפתחו בספר החדש ללשון מדוברת יותר ולשירים מעט 'סיפוריים', אבל מדויקים ועזי מבע. ההישג מביא את לקחוֹ: העולם לא נכנע בפנינו, המשוררות והמשוררים שהם הורים. אנו הנכנעים אליו והופכים את היומיום ההוֹרי לשירה.