את התוכחה של חברי אביעד, מדוע אני מקדים להגיע בלונדון למקומות שנפתחים רק בעשר, קיבלתי בשעה תשע וחמישה, כשעמדנו כבר בפתחו של גן החיות הסגור. חייכתי אל המסך. בלבי ידעתי – הסיבה שאני משכים קום ומזרז את הילדים לצאת מן המלון היא פשוטה. אין לי כאן אוויר לנשום. החדר מלא באבק, שאני אלרגי אליו מאד. כול רגע מיותר בו הוא ממש קשה בשבילי. רק באוויר הפתוח אני נושם כמו בן אדם, וגם אז, תוך כדי שיעול אלרגי טורדני.
הבטחתי לילדים כי הבוקר יוקדש לביקור בחנות הצעצועים 'המליס.' אך מכיוון שיצאנו מוקדם מבית המלון התעכבנו בבית קפה לארוחת בוקר, ואחרי כן לקחתי אותם ברכבת התחתית לתחנת קמדן. חשבתי שנטייל בשוק הבגדים שם, אחרי כן נבקר בגן החיות, ואז, כשיתעייפו, אקח אותם לקניות בחנות.
אבל כשהגענו לגן החיות מיכאל, שלא רצה לאכול מקודם לכן, התלונן על רעב נורא, לדניאל כאבו הרגליים משום שפשוף בנעליו, ושוק קמדן עוד היה סגור. בסופו של דבר הזמנתי מונית מ'אובר' (עוד המלצה של אביעד, שהצילה אותי כמה פעמים כאן), ונסענו אל 'המליס.'
בקרבת החנות מצאתי בית קפה טבעוני, אז ישבנו ואכלנו שם משהו, ואחרי כן נכנסנו אל החנות המדהימה הזאת, חמש קומות של צעצועים מכול סוג שאפשר להעלות על הדעת. יצאנו ממנה עם רחפן, מטוס סילון רחפני, מיקרוסקופ אמיתי (את זה אני בחרתי. פשוט לא יכולתי לעמוד בזה), שני בומרנגים ושני דאונים מקלקר.
חזרנו למלון, ומיד יצאנו להעיף בומרנגים בפארק. ופתאום נהיה כיף. אחרי השיא בחנות הצעצועים שוב לא הרגשתי צורך לרדוף אחר אטרקציות לילדים, ופשוט היינו שם יחד, מוסרים זה לזה בומרנגים באוויר.
וגם זה מלמד אותי משהו.
אכלנו צהריים. נחנו. אחר הצהריים שבנו לפארק כדי לשחק. ואז חזרנו לחדר, שם העפנו את הרחפן של מיכאל. קינחנו במשחק דמקה. האחד עם דניאל, השני עם מיכאל.
שניהם הלכו לישון בשמונה ומחצה, מבסוטים, תודה לאל.
מחר נעשה את הדרך הביתה. אני מקווה שיזכרו מן הטיול הזה לא רק את רגעי המתח, אלא גם את רגעי הכיף. אני אזדקק אחרי הטיול הזה לכמה ימים של שקט בבית, כדי לחזור לאיזון, להירגע, להתחבר מחדש לבית שלנו, לאדמה, לחצר.
אבל ביום חמשי כבר יש הפנינג של העולים לכיתה א' במבנה של בית הספר, בשבת יש טקס עליה לכיתה א' בתובל, ובראשון בבוקר עוד טקס בבית הספר, בנוכחות ההורים. רגע אחרי כן כבר יתחילו החגים.
אותם לפחות נעבור בבית, בשקט שלנו, תודה לאל.
*
במשך השבוע הזה עבדתי על שני דברים. השירים של גיסתי חגית, והמשך עריכה ושכתוב של מצע המפלגה הלהט"בית. בו-בזמן התרחשו בארץ כול מיני דברים, ובראשם התקיפה האכזרית של שלושה גברים ערבים בידי ישראלים, בחוף הים, שהראו עד כמה האווירה הציבורית כאן יצאה מכלל שליטה אחרי חקיקת חוק הלאום.
בנימין נתניהו מצוי כבר בתחילתה, אם לא בעיצומה, של מערכת הבחירות. השבוע הציב בפני חסידיו ובוחריו יעד – 40 מנדטים. ומכיוון שבנימין נתניהו הוא אדם מסוכן מאין כמוהו לחברה בישראל, יהיה על כול אחד ואחת מאתנו לעשות כול מה שהוא והיא יכול/ה לעשות במסגרת החוק, כדי שזה לא יקרה.
אני כבר החלטתי, בלית ברירה, לעזוב את שולחן הכתיבה ולרוץ לכנסת. זה לא מובן מאליו בעבורי. אבל, כמו שאמרה לי חברתי, מאיה פקר-רינת, בשבוע שעבר – בבחירות הקודמות היה גל של אנשי תקשורת שהצטרפו לכנסת. עכשיו תורם של אנשי הרוח.
ואני הולך לזה. בלב חרד, ובעיניים פקוחות, כי אני פשוט לא יכול להמשיך לשבת בבית ולכתוב פוסטים, שעה שהאיש הזה, בנימין נתניהו, מחריב את כול מה שאני מכיר כביתי, כמולדתי. כארצי האהובה.
אני אעשה כול מה שאני יכול, במערכת התקשורתית והפוליטית, כדי לעצור את המשך המגמה הזאת.
ועל כך עוד אכתוב.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
