החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (100).
התקופה הזאת די מטלטלת בעבורי. המגפה, שמלאו כבר שנתיים מאז החלה, הביאה אותי להסתגרות מפני הזולת. המלחמה באוקראינה ממוטטת לי, כמו לרבים אחרים, את האמון באדם, ביכולת הציביליזציה ללמוד משהו מן ההיסטוריה ובמידת הוודאות שיש לחיים בחברת בני אדם. האביב, המשגע אותי בשפעת יופיו ופריחותיו, מטלטל אותי פיסית וגם רגשית. וכול זה בא לידי ביטוי גם ביומיום שלי ובכתיבתי. שמתי בצד את הרומן הבא, שינוח קצת, ואני כותב מכול הבא אלי, ובא הרבה. כול מיני חלומות וקולות שבוקעים ממעמקיי או ממקומות שאינני מכיר כלל, ואני יושב וכותב דיאלוגים, מונולוגים, קטעים שנועדו להיות מושרים על במה, וגם רסיסי חלומות, מחשבות תועות, מיני דברים משונים.
בתוך כך אני קורא הרבה. קראתי את הממואר החדש של דורי מנור, "שרב ראשון" (הוצאת תשע נשמות). כמשורר הומו, שפעל לחידוש החרוז, המשקל והבית בשירה העברית, מן הדגמים השונים של השירה העברית לדורותיה, נדהמתי לא אחת, כאשר הוכתר דורי כמי שהשיב לשירה העברית את שירת החרוז והמשקל. הופתעתי מן ההתעלמות של מכתירי הכתרים מן העבודה הרבה של משוררי חבורת 'שופרא' (צבי מרמלשטיין, איתי עורב ז"ל, איתי רון ואנוכי) בתחום זה. ולכן, אני חייב להודות, ניגשתי אל הממואר של דורי מנור לא בלב קל.
אך מצאתי בו עניין רב. אהבתי מאד את היחברותו עם אברהם סוצקבר, את פרקי פאריס שלו וכמובן גם את הדברים שכתב על גילוי ההומוסקסואליות וגיבוש זהותו. בסופו של דבר גיליתי בממואר הזה, מתחת לארומת הנוסח, גבר רגיש ופגיע, מוכשר ולמדן, בעל יכולת ספרותית גבוהה, שעליו, כמו כולנו, להיזהר מפני השתלטות הנוסח, כפי שהיא נגלית בקרב חלק מממשיכי דרכו.
אחרי הממואר הזה קראתי את ספרו של עמרי חורש, גם הוא הומוסקסואל, "ילד", גם הוא בהוצאת "תשע נשמות," שעל פי תוצריה נדמה כי היא הולכת ומשתלטת על זמן הקריאה שלי, ולא בכדי. על הספר הנפלא הזה כתבתי בנפרד.
אחרי קריאתו הייתי עסוק בניקיון הפסח, ובתוכו גם באיבוק, מיון וסידור מדורים שונים בספרייתי. כך נפל לידיי ספרה של הפסיכואנליטיקאית יולנדה גמפל, "ההורים שחיים דרכנו – ילדי המלחמות" (הוצאת כתר), שטלטל אותי טלטלה עזה עד מאד. בספר מתייחסת יולנדה להשפעותיה של אלימות שלטונית (השואה, אך לא רק היא) על ניצוליה, בניהם ובני בניהם. היא רואה בה 'נשורת רדיואקטיבית', המשפיעה דורות קדימה. והקריאה בספרה, רגע לפני יום השואה, ובשעה שבה מתרחש רצח עם באוקראינה, הייתה לי קשה מנשוא. זאת, מפני שהבנתי כי ברגעים אלה ממש, ברגעים שבהם אתם קוראים את דבריי כאן, נרצחים ונאנסים ונפגעים ריבואות גברים, נשים וילדים, במרכז אירופה, וכי הפגיעה האלימה של פוטין בסדרי חייהם עתידה לקרוע לגזרים לא רק את חיי הנפגעים הישירים מן המלחמה, אלא גם את נפשות צאצאיהם ובני צאצאיהם.
במר לבי אמרתי לעצמי, שזמן קצר אחרי שתסתיים המלחמה באוקראינה, ודאי יזדקק הנשיא זלנסקי, אם רק ישרוד את המלחמה, למנגנון ההנצחה והאבל שקומם העם היהודי אחרי השואה. הוא ודאי יקבע את יום הפלישה של רוסיה לאוקראינה כיום השנה לזכר הנספים, יקים מוזיאון לאומי לזכר הנספים, בו יתועדו כול הזוועות שעוללו חיילי רוסיה במלחמה, יתבע מן השלטון שידיח ויחליף את פוטין כספי פיצויים למימון התיקון של הנזק הפיסי והנפשי של המלחמה הזאת באומתו, ויעודד כתיבה והוצאה לאור של פנקסי קהילות שנטבחו וחוסלו בידי הרוסים.
בתוך המחשבות האלה הייתי מוכרח לקרוא אחרי כן ספר אחר. ספר שירגיע וינחם אותי, ספר שייתן לי חיבוק. כמו קודמו, גם הוא הזדמן לי בספרייתי, בין עשרות הספרים שרכשתי והכנתי לי לקריאה מתישהו. זהו ספרה של אליזבת גילברט, "קסם גדול" (כנרת זמורה דביר). מזה יומיים אני קורא בספר הזה, העוסק ביצירתיות, בחיוב היצירתיות ובפיתוחה, בעונג רב. דבריה מרגיעים אותי כמו חיבוק אוהב, כמו שיח אינטימי בין שני אהובים, כמו תפילה.
והם גם מעודדים כתיבה יומיומית, שופעת, קולחת, בלתי מתחשבת בדבר מלבד עצמה.
שיתפתי במסע הקריאה הזה את הבנים. סיפרתי להם, שאני קורא כעת ספרים שמאוד משפיעים עלי, ושכמו תמיד, הספרים האלה חיכו לי בבית, לזמן הנכון לקוראם. "לכל ספר," אמרתי להם, "יש הזמן שלו, הזמן הנכון לקרוא בו. וכאשר הוא מגיע אלי בזמן הנכון הוא פותח בפני עולמות חדשים."
הלילה, בשעה עשר וחצי, שבתי מפתיחת תערוכתו של הצלם ניל מרסר, "ספות רחוב," ומערב השירה שארגנתי לכבודה, "שירי מושב," חיכו לי הבנים ערים. זו הייתה הפעם הראשונה שהשארתי אותם לבדם במשך שעות רבות כול כך. דיברנו קצת, הם סיפרו לי שקצת פחדו מן החושך, אז ירדו למטה והדליקו את כול האורות, ואחרי כן שמעו קולות מוזרים ליד דלת הבית, ופתחו אותה, כדי לגלות ששני החתולים שלהם מבקשים להיכנס פנימה.
שמחתי לראות אותם, ואז נשקתי על מצחיהם ושלחתי אותם לישון. אמרתי להם, שאני חייב לשבת לקרוא קצת בחוץ, כי כשאני לא קורא יום שלם אני מרגיש סוג של רעב. ואז באמת יצאתי החוצה, לקרוא עוד שליש מספרה של אליזבת גילברט. וגם לאכול.
אינני יודע עד כמה דבריי משפיעים עליהם. בינתיים עוד לא גילו את חדוות הקריאה. אבל שלשום, כשסידרנו חצי מספריית הילדים בחדר המשחקים הבאתי פוף ענקי, שמתי אותו מול הספרייה, ואמרתי לדניאל, שהוא יכול לשכב או לרבוץ על הפוף מול הספרייה, להתבונן בספרים ואז לבחור לו ספר אחד לקרוא.
ואתמול הוא ירד מחדרו למטה, עם ספר בידו, ואמר לי, "אבא, תראה, מצאתי ספר שמעניין אותי, ואני כבר בעמוד חמישים ושניים."
שיבחתי אותו מאד, ושאלתי אותו אם הוא מבין מה הוא קורא. הוא אמר לי שכן, ומלים שהוא לא יודע איך להגות הוא פשוט מדלג עליהן.
הבוקר כבר הצעתי להם שנשב ונקרא איש במחיצת רעהו, והם יוכלו לשאול אותי מלים שאינם מבינים. זה עוד לא קרה, אבל אני מאד מקווה שזה יקרה. מי יודע, אולי אפילו מחר או בזמן הקרוב.
שמחת הכתיבה וחדוות הקריאה, הן שני דברים עמוקים וחשובים לי מאד, שהייתי שמח להקנות לבניי. והם גם שני הדברים, שהכי נכון לי לחגוג בהם אתכםן את הפוסט ה-100 בסדרת הפוסטים הזאת, "החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם."
שיהיה לכם ולכולנו לילה טוב.
