מיד אחרי שנשמעו קולות יירוט מעל הבית שלי, ללא אזעקה, החלטתי להיכנס מן החצר הביתה, כדי לא להיות חשוף לרסיסי טילים, וכדי לכתוב פוסט רגיל, רגוע, שאין בו הרהורי מלחמה. אבל במצב הזה, אפילו פתיחתו נגועה במה שהיא מבקשת להימנע ממנו.
הבוקר התקיימה אצלי סדנת הכתיבה הקבועה. מאז החלה המלחמה אני מקפיד להתחיל כל מפגש בביתי בתרגיל כתיבה, שבו אני מציע לחברי וחברות הסדנה לפרוק קצת ממה שעל לבם. בשבוע שעבר ביקשתי מכל אחד ואחת לעשות רשימה של הפחדים שלהם בכלל, והפחדים הקשורים בכתיבה. אחרי כן הצעתי להם לכתוב דרך אחת הדמויות שלהם, על אחד מן הפחדים האלה. הדברים שכתבו היו מטלטלים.
הבוקר הצעתי לחברות הסדנה כמה אופציות. האחת, לכתוב על משהו שאירע אתמול, אבל בגוף שלישי ודרך דמות אחרת מאשר הן עצמן. השנייה, לכתוב על סוד שלא ניתן לספרו לאיש, אפילו לא לעצמן. השלישית, לכתוב על מישהו או מישהי, השולחים ראשי ציפורים כרותות למישהו/י אחר/ת בדואר.
את הרעיון הנורא האחרון לקחתי מאתר אינטרנט, המציע גירויי כתיבה. ראיתי אותו כבר מזמן, אבל עד כה נמנעתי לתתו בסדנאות הכתיבה שלי. לבד מזה שהוא נורא, הוא גם 'נופל לא טוב' על אדם כותב, בזמן מלחמה.
ובכל זאת, הבוקר הצעתי גם אותו, ולהפתעתי רוב המשתתפות, וגם אני עצמי, בחרנו לכתוב דווקא אותו.
ואחרי כן קראה כל אחת מה שהביאה עמה מן הבית.
תוך כדי סדנה היו לי שתי שיחות טלפון. האחת מעורך התרבות של עיתון "במחנה." הם מכינים גיליון מיוחד לחיילים בשטחי הכינוס, וביקשו ממני חומר אקטואלי. האחר מעיתונאי ותיק שאני מכיר ומוקיר, המכין כתבה על סופרים בזמן המלחמה, וביקש לראיין אותי.
התראיינתי. סיכמנו שאעבור אחרי כן על הראיון, וכך היה.
אחרי כן הלכתי לנוח, הבאתי את הילדים מן הגן הביתה, ובזמן שאכלו את בקבוק המטרנה של אחר הצהריים והסתכלו קצת בטלוויזיה התיישבתי לערוך שיר ומאמר שכתבתי במשך המלחמה, כדי לשלחם לעיתון "במחנה."
זה עשה לי רע. לא העיסוק בטקסטים, אלא עשותי כן שעה שילדיי מסתובבים מסביבי, מבקשים את תשומת לבי. זה הפך אותי לפקעת עצבים ממש. זה, וגם העובדה שהוצאתי מתחת ידיי דברים שכתבתי במהלך המלחמה. עד כה נמנעתי מזה. כתבתי פוסטים בעברית ובאנגלית, אבל את השירים והסיפורים שכתבתי לא פרסמתי, משום שדברי ספרות הם טקסטים מורכבים, ובעת הזאת, באווירה הציבורית הקשה השוררת בארץ, לאנשים קשה מאוד להתרכז בטקסט ולקלוט את מורכבויותיו.
כשסיימתי חברי מיטשל כבר הגיע, ויחד עם הילדים ולונה יצאנו לסיבוב. הפקדת צ'קים בבנק, קניית תרופות בסופר-פארם, משחקים בכיכר.
כשהגענו לסופר פארם גיליתי, ששכחתי את הארנק בבית, ובו גם כרטיס קופת החולים שלי, כך שלא יכולתי לרכוש את התרופות. זה יחכה למחר. תחת זאת הלכנו לכיכר, שם שיחקו הילדים, ואחרי שעה ארוכה גם לגן המשחקים השכונתי הקטן.
משם שבנו הביתה, למקלחת ולארוחת הערב. היום קיבלו 'גן,' דגני בוקר, שהם מכירים מן הגן, ולכן קוראים להם 'גן,' ואחרי כן יוגורט אפרסק. החלטתי להמיר את ה'דניאלה' האהובה על דניאל ביוגורט אמתי. וזה עבד.
אחרי כן ביקשו כמובן בקבוק מטרנה. ניסיתי להציע להם עוף, או ביצה, טונה או סלט. אבל הם דרשו את הבקבוק שלהם, וקיבלו אותו. אף על פי שהתכוונתי לעשות עוד ניסיון לגמול אותם מן הבקבוק, החלטתי שוב לדחות את זה.
"עכשיו לא זמן לגמול אותם מן הבקבוק," אמר לי אבא שלי הבוקר, בטלפון. "זה ממלא אצלם צורך רגשי, ובזמן כזה לא כדאי למנוע אותו מהם. חוץ מזה, אתה כבר תראה, שלאט לאט הם יעברו למזון אחר."
"זה ממילא קורה," אמרתי לו, "הם מבקשים בקבוק, אבל אוכלים רק מעט ממנו, בעיקר מוצצים את פטמתו, ואחרי כן אוכלים משהו אחר."
וכך היה גם הערב.
אבל כל משך הזמן הזה הייתי פקעת עצבים ממש. חרד מפני אזעקה אפשרית, דואג לילדים בכל רגע נתון, שלא יטפסו על הספה, שלא יפילו איש את רעהו מן הכיסאות ליד השולחן, שעה שהם נאבקים ביניהם איזה שיר אשמיע ואראה להם במחשב הנייד שלי, שלא יריבו על איזה סיפור נקרא על הפוף, כי זה מה שהם עושים מדי ערב, ומדי ערב אני מקפיד לתת להם לבחור איזה ספר נקרא, וקורא את בחירתו של זה ואת בחירתו של רעהו.
ואחרי שלושה-ארבעה ספרונים, כשהערב ירד כבר, הזמנתי אותם למיטה.
נשכבנו במיטה, ואז דניאל פתאום אמר "אבא עוגייה."
"אבא לא עוגייה," אמרתי לו, "אבא אילן."
"לא," צחק דניאל, "אבא עוגייה! אבא בננה!"
"אם אבא עוגייה אז אתה עוגה ומיכאל לחם!" השבתי לו, ומיכאל צחקק לצדי, "ועכשיו אני אוכל אותך ואותו, הממממ…" וגהרתי ו'אכלתי' קצת מזה וקצת ממשנהו.
הם צחקו בהנאה וביקשו 'עוד.'
"אבא בננה," שב דניאל ואמר.
"איכס, אני שונא בננות," השבתי לו, "אבא אגס!"
"לא! אבא בננה!"
"אבא ליצ'י!"
"לא, בננה!"
"אבא ענבים!"
"לא, אבא בננה!"
"אבא מישמיש!"
"לא, אבא עוגייה, דיו דיו!" צהל והתיישב על בטני לרכב עליה.
שיחקנו עוד ועוד, עד שעייפתי, ואז הזמנתי אותם לשכב לצדי לישון. "תראו איזה חושך בחוץ," אמרתי להם, "כבר לילה. כולם הלכו לישון."
"אילנה?"
"הלכה לישון."
"ענתי?"
"גם הלכה לישון."
"רבקה?"
"בטח שהלכה לישון. גם כל הילדים הלכו לישון."
הם התרצו ונשכבו לצדי. אני פרשתי את ידיי לצדי גופי, ספרתי שלוש פעמים לאחור ונכנסתי למדיטציה, למצב אלפא. בעיני רוחי ראיתי כל מיני חזיונות, שלצערי לא זכרתי אותם כשקמתי מן המדיטציה, והתחלתי נוחר, מבלי משים, פשוט משום שקצב נשימתי ירד פלאים, כמו שקורה בזמן מדיטציה.
"אבא…" אמר דניאל.
"מה," שאלתי ושוב נחרתי.
"אבא…"
בסופו של דבר הוא נרדם. שניהם נרדמו. ואני ביניהם, רוגע, אולי מנמנם.
מקץ כעשרים דקות קמתי, אספתי את משקפיי מן השידה ליד המיטה, וירדתי ממנה בזהירות, שלא אעיר אותם. ניגשתי לשטוף את פניי במקלחת, הכנתי לי קפה כפול והתיישבתי לעבוד, לערוך את ספרו של אחי.
זה מה שעשיתי, בחצר, עד ששמעתי את הבומים של היירוט.
במקומות אחרים, אנשים רצים מדי כמה דקות למקלט או למרחב המוגן. אני יודע, מפני שמתחילת המלחמה עובד אצלי היישום 'צבע אדום' בסמרטפון. והוא עובד עם כיסוי של כל חלקי הארץ, כדי שאדע בכל רגע היכן נשמעת אזעקה. זו דרכי לחוש שותפות גורל עם תושבי הדרום, וגם להיות מוכן למקרה שמטח מגיע לשפלה או לגוש דן.
במקומות אחרים, אנשים יושבים שבעה על מות בנם.
במקומות אחרים, חיילים נלחמים.
במקומות אחרים, אנשים מפונים מבתיהם, המשמשים עמדות לשיגור טילים או לפירי מנהרות, או שמשגרים ומנהרות מצויים בקרבתם.
במקומות אחרים אנשים לא יכולים לשחק עם ילדיהם במשחק 'אבא עוגייה, אבא בננה.'
במקומות אחרים, אבא שמשחק עם ילדיו במיטה לא חושב על כך, שנותרו רק עוד חמש עשרה וחצי שנים עד לגיוסם לצבא. ורק אלוהים יודע מה יהיה איתם אחר כך.
