בשביל הילדים, ובזכות העברית

לסיבה הכי חזקה בשלה אני חי בארץ קוראים צילה וצבי. כך קראו להם, זאת אומרת. הם היו האחות הגדולה והאח הגדול של אבא שלי, והם מתו מרעב ומטיפוס בהיותם ילדים בני ארבע ושלוש, בקירוב, בבית היתומים היהודי המאולתר בגטו מוגילב. את צבי קברו בקבר אחים מלא סיד, יחד עם עוד ילדים. את צילה הצליחה סבתי לקבור במו-ידיה, ואחרי כן הוציאה משם את אבא שלי, שהיה בן שנתיים ומחצה, ונדדה איתו כל הדרך ברגל חזרה ממוגילב לעיירת המוצא שלהם, בגבול רומניה-אוקראינה.

הילדים המתים האלה הביאו את סבתי לאמצני אליה כנכד בכור, כסוג של נס. היא לימדה אותי יידיש בהיחבא, ולצערי נהרגה בתאונת דרכים, בהיותי בן שש. אבל השפעתה עלי לא תמה בזה. כי כשנכנסתי לראשונה לבית העלמין הישן ברמת השרון, ראיתי את מצבתה והבנתי מה אירע לה, הוצאתי מבלי משים דף ועפרון מילקוט התלמיד שלי, וכתבתי את השיר הראשון בחיי. כך שסבתא שלי הייתה אחראית לא רק לזה, שגדלתי כבן דור שני לשואה, כמי שחייו מוכתבים במידה רבה מזכר השואה ומן האבדן שחוותה כאם, אלא גם לזה שהייתי לסופר.

הסיבות החזקות הללו לעובדה בשלה אני חי בארץ, בידיעה שאין לי מקום אחר, קשורות בסיבה חזקה נוספת. העברית. העברית היא לשון הנפש שלי, לשון כתיבתי. העברית היא מקור יצירתי ועליה וממנה גם פרנסתי. העברית חיה, פועלת ותוססת בעיקר כאן. אמנם, כיום ישנן מושבות גדולות של ישראלים ברחבי תבל, אבל רק פה, בארץ חמדת אבות, היא חיה ובועטת ומתחדשת. ולכן, כאן הוא מקומי.

השבוע התפרסמה באתר וי נט כתבה על רילוקיישן, מסודרת מאוד, לפי ארצות אפשריות להגירה, איזה סוג מהגרים הן מחפשות, אילו מקצועות נדרשים בהן ומה הסיכוי לחיות שם ברווחה ואפילו לחסוך בהן כסף. קראתי את הכתבה הזאת בקפידה. הן מתוך סקרנות, הן מתוך שעשוע, שכנראה לא ייפסק לעולם, המחשבה שמא אסע מכאן לכמה שנים ואחיה בארץ אחרת. אבל המחשבה הזאת גזה למקרא הדברים. שהרי בשום ארץ אחרת בעולם מלבד ישראל לא מחפשים אדם, שפרנסתו היא העברית, והיא גם מקור יצירתו. מחפשים שם אנשים, ששפתם היא שפת מחשב, ומקצועם קשור במחשבים ובהיי טק. הם גם אלה היכולים לחיות שם ברווחה.

הסיבה הכי חזקה לרצוני להסתלק מכאן היא תחושת חוסר הביטחון שלי. חוסר ביטחון פיסי, חוסר ביטחון כלכלי. אני חי כאן כמו עלה נידף, חרד מפני המלחמה הבאה, רעידת האדמה והצונמי הבא, ומצבי הכספי רעוע. לכאורה, אין לי מה לדאוג. יש לי משפחה גדולה, ענפה וחמה, ואבא שלי דאג לזה, שלעולם לא נחווה מחסור. זה אחד הלקחים שלו מן השואה. לכן, תחושת חוסר הביטחון שלי היא קודם כל תסביך, תסביך של בן דור שני לשואה, ורק אחרי כן גם מחוברת באמת למציאות.

אבל המציאות כאן, אין להכחיש, היא קשה. מאוד קשה.

קשה לחיות כאן, קשה להקים כאן משפחה, קשה לשרוד כאן כאמן, כסופר, במקרה שלי. את רוב זמני אני מקדיש להורות ולפרנסה. כמעט ולא נותר בידי זמן לכתוב או לפתח את יצירתי, כפי שהייתי רוצה לעשות. אבל אין לי ברירה. אין כאן שום מנגנון תמיכה אמתי ביוצרים, וגם אם יש בממסד הכרה בתרומתם הסגולית של סופרים ללשון ישראל ולתרבותה, אין הכרה זו באה לידי ביטוי בייסוד תמיכה כלכלית קבועה בסופרים, כדי שיוכלו לשבת ולעסוק במלאכתם. המצב הזה מתסכל מאוד. נדונו לעבדות בהוראה ובעריכה, ובכל המקצועות הנלווים לכתיבה, ולראות בעיניים כלות איך מיטב זמננו אוזל על עצם ההתפרנסות. וזה מתכון בטוח להשארת גוף יצירה שלם בלתי מפותח, בלתי מושלם. וזה באמת נורא.

אבל, מכיוון שאני בן דור שני לשואה, ומכיוון שיש לי תודעה היסטורית יהודית, ואני גם חופר ועוסק בה ללא הרף, אני זוכר היטב את כל שרשרת הפוגרומים והרדיפות וגילויי האנטישמיות, שחווה עם ישראל בתפוצותיו. ואני באמת יודע, שאין לנו ארץ אחרת. זאת, גם אם כמה מחבריי הטובים ביותר חיים בחו"ל ומצליחים שם. לי אין מה לחפש בשום מקום אחר, מלבד לחרוק שיניים, להישאר כאן, ולצוף. להסתדר.

וזו גם הצרה הגדולה.

לא כיף לחיות במצב של הישרדות מתמדת. הלוואי והייתי יכול אחרת. אני חושש, שאני פשוט לא יודע איך. המורשת שלי כבן דור שני לשואה קשורה בזה. למדתי לשרוד, לא לחיות. למדתי להסתדר.

ומזה גם אי אפשר לברוח. לא כאן, ולא בשום מקום אחר.