יומן מלחמה (3).
הדרך מתובל למשתלה בכפר-מנדא, המשתלה הכי טובה באזור, אורכת 45 דקות. היא עוברת מדיר אל אסד במעלה כביש 784, המתפתל בין הרים וגאיות. הבוקר, ביומה ה-15 של המלחמה, החלטתי לנסוע לשם, למרות החשש מאזעקות, כי ידעתי שכדי לשמור על שפיות ולפוגג מעט את הצער והמתח שאני שרוי בהם, כמו כולם, אני חייב לזרוע משהו ולשתול משהו באדמה.
זה התחיל בשש בבוקר. קמתי, כתבתי דפי בוקר ואז החלטתי לעשות אימון משקלות בחדר הכושר, המצוי במקלט שמול ביתנו. אמנם, בשל המצב קיפלו את כול ציוד הכושר והכינו בו מזרנים ומשחקים לילדים, מים ומזון לשהייה ממושכת. אבל ידעתי שאוכל בתוך 30 שניות לרוץ מן המקלט בחזרה הביתה כדי להגיע לממ"ד ולהיות עם הילדים, שעדיין ישנו.
השארתי להם פתק שאני שם, וחזרתי כעבור חצי שעה. הם עוד ישנו. אז אכלתי ארוחת בוקר והתיישבתי בחצר כדי לערוך עמודים מן הספר הבא שלי. לא היה לי קל למצוא בי ריכוז, אבל בסופו של דבר עמדתי בזה. ערכתי כעשרה עמודים, ההספק היומי שלי, ואז קמתי מן השולחן, התמתחתי והתחלתי להסתובב חסר מנוחה בחצר. ידעתי שאני מוכרח לעבוד עבודה פיסית או לצאת קצת מן הישוב. ואז החלטתי לנסוע לכפר מנדא.
אמרתי לילדים שאני חייב לזרוע ולשתול היום, כדי לשמור על מצב רוח טוב. אם תהיה אזעקה תיכנסו לממ"ד ואני אמהר לשוב הביתה, אמרתי להם. ונסעתי. לא בלב קל. אבל נסעתי.
הייתי בטוח שאהיה המשוגע היחיד שיגיע בשבת מלחמה כזו למשתלה. להפתעתי, היא הייתה מלאה מפה לפה. עשרות קונים היו בה, רוכשים זרעים ופקעות ושתילים ועצים. כנראה שהמצב המחורבן הזה מעורר בעוד אנשים את הצורך לעבוד את האדמה, לפרוק בה מתח, לראות בה טוב. זאת, אף על פי שבדרך לשם, ובחזרה הביתה, שמעתי ברדיו עדויות של אנשים מבארי ומיישובי העוטף, צלם של תאגיד כאן שנקלע למלחמה, חיילים שסיפרו לכרמלה מנשה איך הישובים ירוקים, פורחים, אבל בתיהם ריקים מתושבים.
חזרתי הביתה, ואחר הצהריים אשתול בחצר תות, חצילים, עגבניות וברוקולי. וממחר אתחיל בזריעה – צנונית, בצל ירוק, כוסברה, כרוב אדום, מלפפונים ועוד. אעשה זאת, אף על פי שכבר ארגנתי לנו אתמול שלושה כלובי נשיאה לחתולים, ושתי מזוודות מילוט עם בגדים, תרופות ומים ברכב, למקרה של פלישה קרקעית לצפון, אף על פי שזיוודתי את הממ"ד בעוד מזון ומים, אף על פי שאכין גם תרמילי שטח לילדים ולי, למקרה של פלישה קרקעית שלא תאפשר לנו לברוח ברכב, כדי לברוח ברגל אל השטח הפראי שאחרי הישוב שלנו, אל השדות. מרחק ההליכה בו עד לכביש 85 הוא 4.5 קילומטר. במקרה של פלישה קרקעית, אם לא נוכל לברוח ברכב נברח ברגל. זה נראה לי עדיף מאשר להיצלות חיים בממ"ד, בבית שמיליציות שיעיות או לוחמי כוח נוכבה יעלו באש.
כן. עד לכאן מגיעות המחשבות שלי, הסרטים האיומים שאני מריץ בראש, במטרה להיערך מראש לכול תרחיש. בינתיים, נמנעתי מעוד שלושה צעדים – הכנת ארגז של בקבוקי מולוטוב על הגג, למקרה וניסוג אליו ונשליך ממנו בקבוקי תבערה על המון שיצור על הבית, התקנת ספרינקלרים וגלאי עשן בבית, כדי שיכבו כול ניסיון להציתו, הרי הוא מלא בספרים ובנייר, וחיבור של חלון ודלת הממ"ד לרשת החשמל, כדי שמי שינסה לפתוח אותן אם נהיה בתוכו יחטוף זרם ויעבור היישר לבתולות של עזה.
כן. עד כדי כך אני חושב קדימה, בניסיון לקדם כול תרחיש.
וזה איום ונורא.
השבת השחורה לפני שבועיים חרכה את הנפש והלב של כולנו. בכאב ובצער האיום על האנשים שנרצחו בעוטף, בצורות שקשה להעלות על הדעת ועל הכתב, על ההרוגים, החטופים והנעדרים, ועל עשרות אלפי המפונים מבתיהם, מבלי שיהיה להם בית לשוב אליו. זה מחריד את הנפש בצורה שאין לתאר. סיפורי הפוגרומים של ת"ח ות"ט עולים בזיכרון, יחד עם פרעות תרצ"ח ותרצ"א והשואה. המחשבה ההגיונית נמחקת מפני יצר ההישרדות. קלעו אותנו למלחמת קיום, ששברה באחת את האמון שלנו בהנהגה, במדינה ובמנגנוניה, ובמוסכמה שכולנו גדלנו עליה ועליה מסרנו את הנפש – שאין לנו מקום אחר, שהמקום היחיד הבטוח ליהודים הוא ארץ ישראל, ושחובה עלינו להתיישב בה לאורכה ולרוחבה ולהגן עליה בחירוף נפש, כי אין ולא יהיה לנו מקום אחר.
אז כן, אכן אין לנו מקום אחר. הראייה – המהומות מסביב לשגרירויות ישראל בארצות השונות, תהלוכות המוסלמים בערי המערב והתנכלויות ליהודים ברחבי תבל. אין לנו מקום אחר, אבל המקום הזה גבה מחיר איום מאתנו לפני שבועיים, הוא עלול לגבות מאתנו עוד מחיר רב בשבועות, ובחודשים הקרובים, וייקח עוד זמן רב עד שנוכל להתמודד עם זה. יתר על כן, כול הדוברים, בקבינט המלחמה ובאולפנים, מציינים שפנינו למערכה קשה וממושכת, שתימשך חודשים ואפילו שנים. המשמעות היא, שעלינו להסתגל לחיות בשגרת חירום, בדריכות מתמדת, וברמה גבוהה מאד של חרדה קיומית.
ולכן קמתי הבוקר ועשיתי אימון כושר, וערכתי ויצאתי לרכוש שתילים וזרעים. כדי לשחזר לעצמי שגרה מסוימת, בצד ההיערכות לכול דבר שלא יבוא. וכך יהיה השבוע גם כאשר אסיע את בניי אל בית הספר, שהשבוע יתחילו ללמוד בו לסירוגין. כי חשוב להחזיר גם לילדים שגרה מסוימת, כי שגרת החירום הפכה לנורמליות שלנו לזמן הקרוב והרחוק, וכי היא הערובה היחידה והעדות היחידה לכך, שאנחנו אכן נאבקים, ולופתים בציפורניים את פיסת האדמה הזאת. שאיש לא יסלק אותנו ממנה. לא בשחיטה ולא בחטיפה, לא בטילים ולא באיום של פלישה קרקעית. שגם אם נברח מבתינו נשוב אליהם, וגם אם נאבד הרבה חיילים ואזרחים נבכה מרה על אובדנם ולא נזוז מפה. כי אנחנו אולי עם שסוע, אבל גם עם נהדר, קשה עורף, עיקש ולמוד ניסיון. אין לנו ארץ אחרת, לא תהיה לנו ארץ אחרת, ולכן אין לנו אלא לעמוד בכול.
