החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (48)
לקח השבת שלי הוא: כשיש לך תאומים, אתה קורא כול טקסט שלוש פעמים עם כול ילד, ועושה שני שיעורי גאומטריה ביום. זה משעמם עד מוות. אבל איפה עוד יכולתי ללמוד על מנהגי נישואין יהודיים (כן, זה נושא הטקסט שקיבלו השבוע, כהכנה לקראת סיפור יעקב, רחל ולאה) וללמוד מחדש מהם מקבילית, טרפז ומעוין?
אם פעם חשבתי, שהחיים כהורה יחידני היו תובעניים מאד בגיל הינקות ואז יוקל לי, אני מגלה כי ההקלה היא יחסית בלבד. אמנם, יש לי יותר זמן פנוי, כי הילדים מבלים עם עצמם ועם חברים. אבל כול גיל מגיע עם התביעה שלו. כעת עלי לשבת עם הילדים על שיעורי הבית, ואל תגידו לי בבקשה לא לעשות את זה, כי זה ענייני, לא עניינכםן – ולהתמודד גם עם ניצני המרדנות של גיל ההתבגרות, המנצים אצלם, בלי ספק.
אצל דניאל זה בא לידי ביטוי בדיבור רטנוני ונרגן כלפי וכלפי אחיו. לא משנה מה אני אומר, הוא משיב לי תמיד בלחץ, בקול רם, כמעט בצעקה. היום, כשהשיב כך לאחיו, שהתחנן בפניו שייתן לו את המטען שלו לסמרטפון, הערתי לו, שיפסיק לדבר כך, ואז הוא התנפל עלי בצעקות, שאם זה לא מוצא חן בעיניי זו הבעיה שלי, ושמבחינתו אני יכול להודיע למשרד הבריאות שאני לא אבא שלו יותר. אמר, והתכרבל להנאתו בשמיכה על הספה, מול הטלוויזיה.
נו טוב, לזכותי ייאמר שכבר הבנתי שזו מרדנות נעורים. אז הבלגתי. המשכתי להכין לו את הפיתה עם הבשר הטחון בטוסטר (שכאשר הצעתי לו אותה הוא אמר 'אני לא יודע,' ואז הצעתי לו דברים אחרים לארוחת הערב, ואז השתתקתי, ואז הוא אמר 'נו טוב, שכנעת אותי לגבי הפיתה.') והגשתי לו אותה עשויה כדבעי בצלחת, אל כיסא הנסיכות שלו על הספה.
"זה מהאבא שאתה לא רוצה," הגשתי לו את הצלחת ביד, ואז ליטפתי את ראשו והלכתי משום מחויך.
אצל מיכאל זה מורכב יותר. לעתים, כמו היום, הוא מחפש את קרבתי, והיום ישבנו יחד בהנאה רבה על שיעורי הגאומטריה ועל קריאת הטקסט שלו, ואחרי כן גם ביקש לשבת יחד אתי, על כורסת הטלוויזיה, כדי לצפות בכתבה על 'רמזי' (אמיר שורוש) בחדשות ערוץ 12. אבל ברגעים אחרים הוא כועס, רוחק ופורע חוק. למשל, בימי שישי הוא לא אוכל ארוחת צהרים. הוא מנצל את העובדה שביום זה אני עורך קניות ובהן גם קונה להם ממתקים למהלך השבוע. אז הוא פותח את הבוקר בשוקו, ממשיך אותו בשוקולד, ברוגלע, דוחה את הצעתי לאכול יחד צהריים, ואז, בשעה ארבע וחצי-גג חמש, הוא מתחיל לקטר שהוא גווע ברעב, ומחייב אותי להכין מהר את ארוחת ליל שישי ולהגיש אותה בפניהם כבר בשש-שש וחצי בערב.
ובשבוע שעבר, כיוון ש'איחרתי' בהגשתה, הוא עשה לי שביתה איטלקית. אחרי שעות של קיטורים על רעב, ושאלות בלתי פוסקות מתי האוכל יהיה כבר מוכן, כאשר כבר קראתי לו אל השולחן הוא סירב לגעת באוכל.
גיל ההתבגרות. אין ספק.
זה מתחיל כול כך מוקדם, בגיל תשע וחצי, שזה מדהים. וזה קורה לי בכפולות של שניים, מה שמהמם אותי שִׁבעתיים. אפשר לומר, שזה מחייב אותי לתרגל איפוק, נשימות וחיוכים פנימיים. אין ספק, אני אומר לעצמי, הילדים מתבגרים, זה קשה לי, ואם זה קשה לי, אני אפילו לא יכול להתחיל לדמיין עד כמה זה היה קשה להוריי.
כאשר דיברתי על כך עם אבא שלי השבוע, הוא הזכיר לי, שאימי ז"ל אמרה, שאני אתבגר רק בגיל ארבעים. "היא צדקה," אמרתי לו. אבל שנינו ידענו למה אימא התכוונה. יום אחד הרי אמרה לי זאת במפורש.
"לי תהיה ממך נחת רק כשתגיע לגיל ארבעים," היא זרקה לי פעם.
"למה?" תמהתי.
"כי ר' עקיבא התחתן רק בגיל ארבעים," ענתה.
אימא גדלה בפועל המזרחי, בשיכון ד', בבני ברק. זה היה עולם המושגים שלה, ובמידה רבה הנחילה אותו גם לי. ממנה שגרת ה'ברוך השם' שלי ופניותיי התכופות אליו.
כך, למשל, דחפה אותי לפניה בעלייה לתורה של אחי, ערב חתונתו, בבית הכנסת השכונתי, שאלך ואקח פיסת חלה מחלת המצווה, המצווע חאלע. מי יודע, אולי זה יביא גם לי כלה.
בלית ברירה בצעתי פיסה מחלת המצווה ויצאתי איתה מחלל בית הכנסת אל חצרו הרחבה, החצר ששיחקנו בה כילדים. נכנסתי אל בין השיחים, ושם, בבכי, פיזרתי את פיסת החלה לפירורים, למאכל לציפורים.
אימי המסכנה קיוותה שאתחתן בגיל ארבעים. היא לא העלתה על דעתה שבגיל ארבעים רק אסיים את גיל ההתבגרות שלי, אבל בגיל חמישים ומקצת אהפוך לאבא. היא ודאי לא ידעה, שמקץ עוד עשור אתמודד עם בניי התאומים בראשית התבגרותם.
לחיים יש דרכים מיוחדות משלהם. זו גם הסיבה שאני אומר בטבעיות גמורה לבניי, 'כשלך יהיו ילדים נראה איך אתה תפעל בנוגע לזה', שזה הצד השני של מה שאימא שלי הייתה אומרת לי לפעמים. 'הלוואי שהילדים שלך ישגעו אותך כמו שאתה משגע אותי.'
לא קל להיות בן. לא קל להיות הורה. איכשהו זה מתארגן בסוף לאיזו תבנית שניתן לחיות עמה. אה, ועוד משהו מובן מאליו. זה הסכם, הסדר או תבנית לכול החיים. וגם אחריהם. לא סתם אני פונה לאמי מדי ליל שישי, בהדלקת נרות, מבקש ממנה שתשמור על כולנו, כול אחד ואחת בשמו.ה ובמראה פניו.ה, ואז גם נושק למצחי ילדיי נשיקה מסבתם שלא הכירו, מאמי.
שבוע טוב לכולכםן.
