פעם פסק שר הביטחון רפול, שלחיילים אסור לבכות. מאז עברו ימים רבים. חיילים בכו ועוד איך. גם דמותו של הגבר הישראלי השתנתה בהרבה. הוא הרבה יותר רך מבעבר. ובכול זאת, לי קשה מאוד לבכות, גם כשאני זקוק לזה.
כשהייתי פעוט ילדי השכונה העליבו אותי הרבה. קראו לי בכינויי גנאי ועשו לי מעשי קונדס. בשלב מסויים בילדותי סיגלתי לעצמי קשיחות. , אני משער שלאבי היתה יד בעניין. אבא תמיד לימד אותנו להתגבר על עלבון, או על קושי, ואני התגבשתי והייתי לאדם חזק. רגיש מאוד, פגיע מאוד, אבל חזק נפשית.
ובתוך כך חדלתי מלבכות.
בכיתי כשבן זוגי הראשון נפרד ממני. בכיתי כשמת. בכיתי כשאמי נפטרה. בכיתי כשכל אחד מבני זוגי אחרי כן ואני נפרדנו. בכיתי כשבית הקפה האהוב שלי נסגר, ואני נקלעתי לחובות איומים.
להבדיל, בכיתי מאושר כשצלצלתי לאבא שלי מניו דלהי, כדי להודיע לו שנולדו הילדים. וזהו, פחות או יותר.
עד היום. היום בכיתי שוב, בטלפון, באוזני חברה טובה שלי.
היא התקשרה כדי לדבר אתי על עניין אחר לגמרי. אבל אני כבר הייתי לגמרי מוצף מאירועי האתמול. וכשסיפרתי לה מה קרה, פשוט התפרצתי בבכי.
היא עודדה את רוחי, לי לקח זמן לשחרר את הבכי, להוציא אותו מתוכי, ולהירגע.
כבר כשקמתי הבוקר החלטתי שאתנהג עם עצמי יפה היום. שלא אעשה שום מאמץ. ביטלתי פגישה עם התרפיסטית, כדי שלא אצטרך לנסוע מן הבית, עשיתי אימון כושר קל, אכלתי והתיישבתי לעשות רק מה שאני מסוגל לו. חשבוניות, דואר, סידורים.
כשקצת התאוששתי נטלתי לידיי את חומרי התחקיר של ספרי. אין סיכוי שאכתוב הבוקר, אמרתי לעצמי, אז לפחות אשב ואכין לי טבלה מדויקת של קורות חייו של הגיבור שלי.
ואז החברה התקשרה. ואז בכיתי. ואחרי כן המשכתי לעבוד בנפש הרבה יותר צלולה.
הכנתי לא רק את קורות חייו בצורת טבלה, שממש בנתה לי את סדר הכתיבה של הספר. עשיתי רשימת דמויות, על שמותיהן, כדי שאזכור באילו דמויות עלי להתמקד, רשימת נושאים לתחקיר ורשימת נושאים ורעיונות לכתיבה.
סיימתי את זה בשתיים בצהריים עם מסמך בן שמונה עמודים בידיי, המהווה ממש תוכנית עבודה. כעת אוכל לבדוק מה יש באפשרותי למצוא ברשת האינטרנט, ולהעריך האם אכן אני מוכרח לטוס לפרו, או יכול לוותר על כך.
אחר הצהריים הילדים חזרו מן הגן, שמתי למיכאל טיפות בעין והלכתי איתם לבית חברם בקיבוץ, לשחק. ישבתי עם אמו, ודיברנו על בישול. אחרי כשעה, כשראיתי שהילדים שקועים במשחקם, בונים לעצמם 'מחנה' על ראש תל בקצה חצרם, ביקשתי ממנה להותירם אצלה ולנצל את הזמן כדי לכתוב.
מיהרתי הביתה, התיישבתי ליד מכונת הכתיבה עם המסמך שהכנתי הבוקר, ומיד צצה למולי הסצנה שיש ביכולתי לכתבה. וכך עשיתי.
וברגע שסיימתי קיבלתי הודעת אס.אם.אס שהילדים בדרך.
כך שזה היה פשוט מושלם.
הילדים עוד שיחקו בחוץ ובחדר, מרכיבים בעצמם קורקינט מפורק שמצאו בפינת המיחזור, ואני מאוד גאה בהם על יכולתם הטכנית הגבוהה, אחרי כן אכלנו, עשינו מקלחת ושמענו סיפור.
היום הזה היה יום רגוע. עם אנרגיה נמוכה במתכוון. ובכול זאת כתבתי בו, הן מסמך עבודה והן חומר, הן דפי בוקר והן את הפוסט היומי.
אין דרך אחרת ליצור מלבד העקביות. כך זה למעשה גם בשאר מישורי החיים. ולכן, אני שב ומזכיר בפניכם, כמדי ערב, את הקמפיין שלי לגיוס משאבים. יש לי מה לכתוב, ואני זקוק למימון זמן כתיבה. כל שקל שיתקבל בקמפיין יפדה בעבורי עוד זמן כתיבה, ויאפשר לכם לקרוא את ספרי הבא מהר יותר. כדאי לכם. הוא הולך ומסתמן, מיום ליום, כספר מלא אמונה בעומקה של היהדות, וכספר מרתק.
תוכלו להיכנס לדף הקמפיין ולתרום בקיצור הדרך הבא:
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
שיהיה לכם/ן סוף שבוע נעים.
