האביב כבר כאן, הרישום לגני עירייה בתל אביב ועוד כמה עניינים.

רק שתדעו – האביב כבר כאן.

דלקת חניכיים, אפטות על השפתיים, כאבי שרירים, כאבי חזה, שקיות מאוד נפוחות מתחת לעיניים, התעטשויות מרובות, נזלת ולחה מסואבת וכאבי ראש ופנים מסינוסים סתומים, שגם מגירים מדי פעם דם, כשאני סוחט אותם חזק מדי – לקח לי יומיים להבין שאני לא הולך למות או לחטוף התקף לב. שזו פשוט שוב, המנוולת, האלרגיה.

בדיקת האבחנה הזאת היא מאוד פשוטה. לא צריך רופא. צריך פשוט כדור אחד וחזק של אנטי היסטמין. אבל נותרתי בלי כדורים בבית. אז לפני פחות מחצי שעה עליתי לרבקה, שכנתי, שסובלת מאלרגיות כמוני, וביקשתי ממנה כדור.

"הנה, קח, לורסטידין," הושיטה לי רבקה כדור אחד להיום ואחד למחר, "חצי שעה והכול עובר."

קצת פקפקתי במה שאמרה לי, אבל לתדהמתי היא צדקה. עוד לא עברה חצי שעה, וכבר אני מרגיש הקלה ברוב התסמינים.

אני כותב לכם זאת כדי שתדעו, שלאלרגיות יש מעגלי תופעות לוואי משלהן. ההיסטמינים מופרשים לדם ומשפיעים על מערכות שונות בגוף. הם מעוררים דלקת ומעודדים דלקת, וכך גם עלולים להביא לתופעות קשות, עד כדי היווצרות קריש דם והתקף לב.

אני מאוד מקווה שהתקף לב לא אחטוף הערב מה שבטוח זה, שאישן טוב.

איתותי הגוף שלי הם הסימן הטוב ביותר לכך שהאביב כבר הגיע, שהוא כבר כאן. עוד יום קר, פחות יום קר, אבל האביב בפתח. אפשר להגיד שלום לחורף, אפילו שבדרך הביתה עוד נסעתי במכונית עם חימום.

הרישום לגני עירייה באתר של עיריית תל אביב

     במזל טוב, בשנה הבאה ילכו מיכאל ודניאל לגן טרום טרום חובה, לגן עירוני. ולכן, בדיוק ב 25 לינואר, יום פתיחת ההרשמה לגנים, העליתי את הטפסים הנדרשים לאתר האינטרנט העירוני: תעודת זהות שלי עם הספח של בניי, כתב הצהרה של הורה עצמאי (=חד הורי) וחוזה השכירות בדמ"פ של דירתנו בנווה צדק.

מכיוון שלא קיבלתי אישור הרשמה התקשרתי מקץ כמה ימים למוקד. המוקדן האדיב אמר לי, שלא קיבלתי אישור רישום מפני שחסרה תעודת הזהות של ההורה השני, כלומר של האם.

"אבל אני הורה עצמאי," השבתי לו, "הורה יחיד. ילדיי נולדו מפונדקאות בהודו. לכן גם צירפתי לבקשת הרישום כתב הצהרה של הורה עצמאי."

הוא בדק את הדברים ואמר שיטפל בזה.

אבל מכיוון שעבר שבוע, וטרם קיבלתי אישור במייל על הרישום, התקשרתי הבוקר שוב למוקד העירוני.

היום ענתה לי בחורה נחמדת. היא אמרה לי שחסרה תעודת הזהות של האם וחסר כתב הצהרה של הורה עצמאי.

"אבל זה בדיוק מה שאמרו לי לפני שבוע במוקד, ושלחתי את זה שוב," אמרתי לה, "הסברתי שאני הורה יחיד, והעליתי שוב את הטפסים."

"אם ככה הכול בסדר," ניסתה לנפנף אותי.

"לא," התעקשתי, "שום דבר לא בסדר, אם בהפרש של שבוע אני מקבל בדיוק את אותן תשובות, ועוד אין בידיי אישור רישום של ילדיי לגן העירוני!"

"רגע, אדוני, איך בכלל אתה רוצה לקבל אישור רישום אם לא ציינת בטפסי הרישום את כתובת האי מייל שלך?" הפתיעה אותי.

"אבל כן ציינתי את כתובת האי מייל שלי, כבר ברישום הראשון, וגם השני," הסברתי.

"אה, טוב, ביום הראשון של הרישום היו כול מיני תקלות טכניות במערכת, אבל הן תוקנו מאז."

"אוקיי, ומה עם אישור הרישום של בניי?"

"אני לא יודעת," השיבה.

"טוב, תודה רבה לך," אמרתי – וסגרתי את הטלפון. חשבתי שאני מתפוצץ. זה יחייב אותי לקפוץ השבוע למוקד הרישום בגן העיר, לבזבז שם זמן יקר, ולוודא שהרישום של בניי אכן נקלט במערכת.

ליתר ביטחון, וכדי להקל על עובדי העירייה, כתבתי להם מייל, לכתובת המייל שהם ממליצים לפנות דרכה למחלקה לרישום לגנים העירוניים.

אתם קיבלתם תשובה? אני לא.

מאוד מתסכל לראות איך השירות לתושב העיר נדפק בצורה כול כך לא מקצועית, ומטופשת, המחייבת את התושבים לעלות לרגל אל גן העיר, ולהקשות שלא ברצונם את עבודתם של אנשי העירייה.

כמה מילים טובות לקינוח

     הרבה יותר קל להתלונן מאשר לפרגן ולומר תודה. ככה זה אצלנו, הישראלים. ולכן, בזמן האחרון, כשטעמתי כול מיני דברים טעימים, אמרתי לעצמי שוב ושוב, שעלי להודות ליצרניהם, על שהביאו דברי שבח ונועם כאלה ללשוני.

באחד מביקוריי בסניף "ויקטורי" ברחוב אחד העם בתל אביב, נתקלו עיניי במוצר 'פלפלים חריפים ממולאים בגבינה' על מדף מוצרי החלב. עברתי על פניו הלוך ושוב, מתאפק מלקנות אותו. ראשית, אני אמור לא לאכול חריף, כי זה עושה ריפלקס (אבל אני מת על חריף, וחייב לאכול סחוג מדי בוקר וערב), ושנית, מדובר במוצר לא זול. מחירו עשרים שקלים ויותר.

אבל אתם יודעים, הסקרנות, שלא לומר הגרגרנות, התגברו על זהירותי, והכנסתי את המוצר לעגלת הקניות שלי.

לא הצטערתי על רגע.

כשהגעתי הביתה מרחתי מזולה על פרוסות לחם טוב (כזה המאושר על ידי האגודה למניעת סוכרת), הוספתי קוטג', ועליה שמתי את הפלפלים הממולאים.

חיסלתי את כול הקופסה בארוחה אחת. זה היה מדהים. רך ומעקצץ, חריף במידה וטעים בלי מידה.

לחם בריאות פרווה בד"ץ גאל שירותי ארוחות 650 גרם

כן, אני יודע, זה שם ארוך מאוד ללחם. ותוספת הבד"ץ עלולה להרחיק ממנו אנשים כמוני, המתעבים כול מה שריח של עסקנות דתית עולה ממנו. אבל אחת מתלמידותיי הביאה את הלחם הזה לסדנת הכתיבה שלנו, טעמתי ממנו פרוסה, ונשביתי בקסמו.

זה לחם מקמח חיטה מלא וקמח שיפון, מחמצת שיפון, תערובת גרעינים ודגנים, שיבולת שועל, גרעיני פשתן, גרעיני חמניות, שומשום, לתת, שמרים, סוכר חום, מלח, שמן צמחי ומשפרי אפייה טבעיים. הוא נמכר בעשרה שקלים, כמו הלחם 'אקטיב' של מאפיית ברמן שאני רגיל לקנות ב'ויקטורי.' והוא לחם רבוע, הפרוס בפרוסות רבועות וגדולות, בשרניות ובעלות נוכחות (ומתיקות) בפה. כמו חלה, רק פי אלף יותר מזין ומשביע.

אין לי מושג איפה משיגים את הלחם הזה בעיר, אבל אני כבר אמצא.

פשטידת מנגולד

הסוד הכי גדול שלא ידעתם עלי הוא, שאני מטורף על מנגולד. האמת היא שגם אני לא ידעתי זאת, עד שהעברתי, לפני כמה שנים, סדנת כתיבה בספרייה הציבורית בטבריה, ולמפגש הסיום, שבו כול אחד ואחת מן המשתתפים/ות הביאו דבר מאכל, הביאה מישהי צלחת של מאפים, הקרויים 'לחמא בסילק.' כלומר, לחם סלק.

אלה היו כדורי בצק אפויים. וכשנגסתי באחד מהם טעמתי טעם גן עדן. והוא היה ירוק. וזה היה מנגולד.

עברו שנים. למשך שנה או שנתיים פעלה בלילינבלום 3 מסעדה של בחור נחמד אחד, שבישל על פתיליות. צהריים אחד, שהייתי מאוד רעב ולא היה לי כוח אפילו להגיש לעצמי אוכל, סרתי אליו. הוא הציע לי לאכול צלי של צוואר בקר במנגולד.

זה היה כול כך אלוהי, שאחרי כן חיפשתי באינטרנט את המתכון ובישלתי אותו בעצמי. על הגז, לא על פתיליה. זה היה הזיוף היחיד שלי.

מאז ניסיתי להכניס מנגולד לחביתה (מעולה), ועוד כול מיני שימושים. אך מעולם לא ניסיתי להכין פשטידת מנגולד. עד שלשום.

שלשום הצטרכתי להכין פשטידת כרשה למפגש הסיום של סדנת הכתיבה שלי בתל אביב. זה מה שהבטחתי שאכין. וקניתי את כול המצרכים, באמת, וגם הבטחתי לעצמי, שכאשר אחזור בעשר בלילה מהוראה בסדנה אחרת אעמוד ואכין פשטידת כרשה לתלמידיי. אלא מאי, כשכבר פתחתי את המקרר גיליתי, שהכנתי את כול המצרכים לפשטידת כרשה, באמת. חוץ מדבר אחד.

כרשה.

הסתכלתי על עצמי ואמרתי בקול 'חתיכת אידיוט.' ואז התבוננתי במקרר כדי לראות מה יש בו. היו בו שלושה קישואים שהתכוונתי לעשות מהם מרק, וחבילת עלי מנגולד, שבעצמי לא ידעתי למה קניתי אותה השבוע בשוק. אבל ראיתי עלים כל כך יפים, שחמדתי אותם.

בקיצור, יצאו שתי פשטידות. פשטידת קישואים לתלמידיי – ופשטידת מנגולד לי עצמי.

הילדים שונאים פשטידות. הם לא אוהבים את המגע ה'מושי' הזה בידיהם.

אבל אני חוגג כבר שלושה לילות עם פשטידת מנגולד חלומית. הנה המתכון הבסיסי. במקום שלוש כפות קמח שמתי שתיים, אבל הוספתי עוד שליש שקית פירורי לחם, שמנת חמוצה וחצי כוס חלב, כדי שאוכל ללוש היטב את החומרים. לא שמתי אורגנו, שמתי שמיר קצוץ. זהו, בעצם.

יש עלים ירוקים שבעבורם שווה לחיות. וזה לא גראס. זה מנגולד.

אלא אם כן אתם רוצים לנסות לבשל עלי חובזה. גם זה מאוד טעים:)

הזיתים של אבא

בפעם הראשונה גילו מיכאל ודניאל את הזיתים בצורת טבעות זיתים, כמובן. הגשתי ועודני מגיש להם טבעות זיתים, כדי להבטיח שלא ייתקלו בחרצנים. אבל אז נפל דבר. הם קלטו שאני אוכל זיתים אחרים, זיתים ירוקים בשרניים מעורבבים בסחוג אדום, שאותם אני רוכש, קופסה בעשרה שקלים, מדי שבוע, בדוכן הקבוע שלי, בשוק הכרמל.

"רוצים זיתים של אבא," הם הודיעו.

"אבל הזיתים האלה מאוד מאוד חריפים!" הזהרתי אותם.

זה לא עזר לי. כשהם מחליטים שהם רוצים משהו, אי אפשר לעמוד למולם.

בתחילה שטפתי להם בכול פעם כמה זיתים מתחת לזרם המים בברז המטבח, וגילענתי אותם בעבורם. עם הזמן חדלתי מלשטוף אותם. הם התרגלו לטעם המר-חריף של הזיתים האלה, וכול אימת שהם מוצאים קופסה כזו במקרר (הם כבר פותחים לבד את דלת המקרר, בעיקר דניאל הג'באר), הם רוצים רק את זה.

בעבורי, פרוסת לחם עם קוטג' וסחוג, ולצידה עשרה זיתים חריפים, הם ארוחה שלמה.

נראה לי שמיכאל ודניאל הולכים בעקבותיי.

בסוף הם ימצאו את עצמם כמונו, ארבעת האחים למשפחת שיינפלד, שבכול יום שישי בצהריים, ללא יוצא מן הכלל, יושבים ובולסים פרוסות חלה עם פסטרמה או סלמי, ככה, בלי כלום מתחת, כי זה מה שהרגילו אותנו הורינו לאכול בימי שישי בצהריים, לפני הארוחה החגיגית בליל שישי.

לך תשרש הרגלי אכילה כאלה מבני משפחה.

הגעגועים ללונה

לונה הלכה לישון ביום שישי לפני הצהריים. היום כבר יום שני. שום רגע שעבר מאז לא דומה למה שהיה פה מקודם לכן. זה פשוט נורא, לפתוח את דלת הבית, כשאני חוזר מהעבודה, ולא לפגוש אותה שוכבת על כורסת הטלביזיה הישנה, או ליד הדלת, ממתינה לי.

אינספור פעמים מדי יום אני מחפש אותה כשאני עושה משהו. הבוקר רחצתי את הבית וחיפשתי אותה כדי להוציאה לחצר, שלא תעשה עקבות על הארץ. אחרי כן, כשהתעוררתי משנת הצהריים, חיפשתי אותה כדי להוציאה לרחוב לעשות צרכים.

זה כול כך משונה, עולם בלי לונה.

אז אמנם, פתאום אפשר להשאיר שטיח על הארץ, למשך שבוע שלם, בלי חשש שהוא יימלא בשתן. ואפשר גם להשאיר לחם על השיש, מבלי לחשוש שהכלבה תעלה עליו בשתי רגליה הקדמיות, תמשוך את השקית בשיניה ותכרסם את כולו עד שנחזור אל הבית. אבל מה זה לעומת נוכחותה המלאה, האוהבת.

זה מאוד קשה.

שלא לדבר על כך, שהיום, במקרה, עברנו במכונית, בדרך חזרה מן המעון, ברחוב יצחק אלחנן, בו שוכנת מרפאתו של הווטרינר שלנו, טל צמח.

"אני רוצה לראות את לונה," אמר פתאום מיכאל.

"גם אני רוצה, פה הרופא," המשיך דניאל.

יש להם התמצאות מרחבית מדהימה, לילדים האלה, וגם זיכרון מעולה. הרי סיפרתי להם שלונה הלכה לישון אצל טל, עם כול הכלבים הזקנים והחולים.

"לונה לא ישנה במרפאה, היא ישנה במקום מיוחד אצל טל בבית," אמרתי להם. "אי אפשר לבקר אותה. אנחנו לא נראה אותה יותר."

"איפה הוא גר, טל?" שאל מיכאל.

"רחוק רחוק," השבתי לו, "אני לא יודע בדיוק איפה. אבל אין לכם מה לדאוג. ללונה טוב שם. לא כואב לה יותר."

לעת עתה ההסבר הזה סיפק אותם.

מילים

     הערב, בסדנת הכתיבה שלי בכפר הירוק, נדרשתי לתת דוגמה למספר בלתי מהימן. כמו מאליו קפץ לי המשפט "השמש זרחה במערב ושקעה במזרח." הביטו בי תלמידיי בתמיהה.

"היום בבוקר פשוט הסברתי לבניי שהשמש זורחת ממזרח ושוקעת במערב," אמרתי להם.

"למה, בני כמה ילדיך שאתה מסביר להם כאלה דברים?" תמהה מישהי.

"בני שנתיים ועשרה חודשים," השבתי. "אני משתדל להכיר להם את העולם."

"כן, אבל הסברים כאלה, בכזה גיל?"

"כן," השבתי לה, "הם מכירים גם את המילה 'דמדומים', ו'משעול' ו'סהר.' אני משתדל ללמד אותם עברית כהלכתה."

ראתה עם מי יש לה עסק, חייכה והניחה לי לנפשי.

והנה, עכשיו, כאילו הרגיש בשנתו שסיימתי לכתוב, התעורר מיכאל המתוק, פסע כמתוך שינה מחדרם אל המטבח, ובא כדי שאחבק אותו.

"ילד מתוק שלי," הרמתי אותו בזרועותיי. הוא כרך רגליו מסביבי וחיבק אותי בידיו הקטנות, "אוי, איזה חיבוק, איזה כיף. אתה רוצה עכשיו לישון במיטה של אבא?"

"כן," אמר.

"טוב, אז אני אביא לך בקבוק חדש ובינתיים תחכה במיטה של אבא."

אני עייף ובהתקף אלרגיה, אבל מאושר כמו שלא הייתי מימיי, תאמינו לי.

לילה טוב.