אם יש משהו שאני מתנגד לי נחרצות הוא צנזורה בכלל, וצנזורה עצמית בפרט. ביסודי, אני מפרסם כול דבר שאני מאמין שהוא שלם מבחינה אמנותית, ולא משנה מה תהיינה תוצאות פרסומו ברבים. נלחמתי נגד צנזורה כבר מראשית דרכי ככותב, בגיל ארבע עשרה, והמשכתי לעשות זאת עד עתה.
חבריי הקרובים יודעים, שאין טעם לומר לי להוריד משהו כתבתי ועבדתי עליו עד להשלמתו. הם עלולים לקבל ממני תגובה הפוכה – חשיפתה המלאה של היצירה שאותה ביקשו ממני להחביא מעין-רבים.
ואף על פי כן, הערב צנזרתי את עצמי. פרסמתי וידאו שלי, קורא שיר אהבה הומוסקסואלי לוהט, ומקץ חמש שעות באוויר הפכתי אותו לפרטי. עשיתי זאת כדי להגן על הבחור שלי ועלי עצמי מפני תוצאות מזיקות. אין לי ברירה אלא להותיר כעת חלק זה מחיי מאחורי הקלעים, חתום בתוך לבי.
האהבה שאין לומר את שמה באה לידי ביטוי באופנים שונים, כולם מונעים על ידי פחד. הפחד מפני היקלעות לעימות קשה עם חברה שמרנית, שאינה יכולה לקבל אהבה בין שני גברים.
בהיותי אחד הגברים ההומואים הישראלים הראשונים שיצאו מן הארון, אי שם בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, הבחירה שעשיתי הערב מכאיבה לי. אבל עלי להיות מציאותי וחכם. מוטב שאעשה כן, או שיהיה עלי לוותר על אהבתי.
מאז התחלתי לכתוב גיליתי, שיש לי יכולת מיוחדת לאתר ולחשוף את ההדקים הכי חריפים של החברה שאני חי בתוכה, וגם ללחוץ עליהם. אני עושה זאת מבלי כוונה לגרום כול נזק. ההפך הוא הנכון. אני מאמין שתכלית חיי היא להיטיב עם החברה שאני חלק ממנה. אבל בעודי עושה כן, לעתים קרובות אני מוצא את עצמי בעימות עם ערכי החברה והנורמות שלה.
אני חושב שהתופעה הייחודית הזאת אינה שלי בלבד. היא מצויה בעצם מהותה של הפעולה היוצרת. כאמנים וכסופרים אנו שואלים את עצמנו באופן מתמיד שאלות על טבעם של דברים, בוחנים תפישות נוקשות שהאנושות אוחזת בהן, חושפים סודות משפחתיים ופושטים מעלינו את הפרסונה שלנו, המסיכה הבדויה המאפשרת לנו לחיות בתוך החברה בת-זמננו, אך בו-בזמן ממסכת מעינינו את טבענו האמתי.
כתיבה משמעה צמיחה, וצמיחה מלווה בשינוי, ולעתים בהרס מוחלט של כול מה שחשבנו מקודם לכן שהוא אנו.
במהלך חיי עד הנה שילמתי מחיר כבד על היותי מי שאני. הוטרדתי מינית, באופן בלתי מודע ולא רצוני הפכתי למראת תשוקתם של אחרים, שלא העזו לחיות את חייהם בגלוי כמוני, וסביר להניח שגם איבדתי לפחות הזדמנות אחת במהלך הקריירה שלי, בשל היותי הומוסקסואל החי בגלוי. אבל שמרתי על עצמי. וזו הסיבה בשלה עלי לכבד, כעת, את האהבה שאין לומר את שמה.
אסיים, אם כן, את הפוסט הזה, בשיר מוקדם מאוד שלי, ‘עושים אהבה בלשון,’ תחת השיר שהחסיתי אותו בפניכם.
עושים אהבה בלשון
אַל תִּגַּע
אַל תִּגַּע בִּי עַכְשָׁו
אַל תִּגַּע בִּי בִּכְלָל אַל תִּגַּע
אֲנִי רָחוֹק אֲנִי לֹא כָּאן אֲנִי לֹא אִתְּךָ
אֲנִי
אַתָּה קָרִיר
אַתָּה קַר אֶצְבָּעוֹת.
אַתָּה רַךְ אֶצְבָּעוֹת, רַךְ מְאֹד, רַךְ כָּל-כָּךְ,
נוּחַ.
שִׂים רֹאשְׁךָ עַל חָזִי וְנוּחַ.
כָּעֵת טוֹב.
שְׁמַע פְּעִימוֹת לֵב. כֵּן, לְאַט, לְאַט,
כְּמוֹ אֶשֶׁד
כְּמוֹ גֶּשֶׁם
כְּמוֹ טִפְטוּף,
מַיִם שְׁקוּפִים, מַיִם טְהוֹרִים, מַיִם
לֹא
לֹא לְשַׁיִט
לֹא לִשְׁתִיָּה
לֹא לִרְחִיצָה
לֹא לִטְבִיעָה
לֹא לִשְׁמִיעָה
זַרְזִיף לַזַּרְזִיף, פְּעִימָה לִפְעִימָה.
אַתָּה לֹא נִרְגַּע, אֲנִי מַרְגִּישׁ,
אַתָּה לֹא, לֹא, אָה, לְשׁוֹנְךָ עַל חָזִי לוֹקֶקֶת מַיִם
וּפִיךָ הוֹמֶה
וּפִיךָ נִחָת
וּפִיךָ שׁוֹאֵב אוֹתִי לוֹגֵם אוֹתִי גּוֹמֵעַ אוֹתִי
אֲנִי הַמַּיִם.
אֲנִי הַמַּיִם שֶׁעָשִׂיתָ טְהוֹרִים בִּלְגִימָה
אֲנִי הַגֵּבִים וְאַתָּה הַלּוֹגֵם
אֲנִי וְאַתָּה
עוֹשִׂים זֶה לָזֶה אַהֲבָה בְּלָשׁוֹן
עוֹשִׂים זֶה לָזֶה אַהֲבָה בְּשִׁיר
עוֹשִׂים זֶה לָזֶה
טְהוֹרִים זֶה לָזֶה
וְזֶה מְסַפֵּק אוֹתִי.
*
אם אתם רוצים לתמוך בהמשך מסעי היוצר תוכלו עדיין לעשות זאת בקמפיין שלי למימון המונים, שיסתיים בעוד עשרה ימים בדיוק.
תודה, ולילה טוב לכם/ן,
אילן שיינפלד.
