האינטגרציה של האני

סיגל אשל. אישה בלי רישיון. הוצאת עמדה, 2025. 110 עמודים, 72 ₪.

     לקרוא שירה בזמן מלחמה זה עניין מסוכן. לקרוא ספר שירה של משוררת וחברה, שאני ערכתי והוצאתי לאור את שני ספרי השירה הקודמים שלה זה מסוכן שבעתיים. אבל אני הרי אדם נוטל סיכון, ולכן התרווחתי בכורסת הקריאה שלי עם ספרה החדש של סיגל אשל, ונפעמתי ממנו מאוד.

קדימה – אל העבר

     פרק השירה הראשון בספר קרוי "זה היה ביתי", ומשמו משתמע כי הוא מציע מבט אל הילדוּת בקיבוץ. אך השיבה אל הילדות אינה רק שירית. סיגל שבה לגור עם בתה בקיבוץ שנולדה בו, שער הגולן. לכן, כאשר היא שואלת "לְאָן אוֹלִיךְ אֶת הַכְּאֵב/הַמְּאוֹתֵת עִם עֶרֶב/אֶל חֶלְקוֹת לֵב רַכּוֹת" וְ"הֵיכָן הַהַתְחָלָה, אֵלֶיהָ לְהוֹלִיךְ אֶת/הַכְּאֵב, לְהַפְשִׁילוֹ לְאָחוֹר/כְּמוֹ שַׁרְווּלִים בְּחֻלְצַת פְלָנֶל מְשֻׁבֶּצֶת" (איזה דימוי יפהפה) אין אלה שאלות המוּסבות אל העבר גרידא. אלה שאלות על העבר המקופל, משוחזר, ניעור ונגלֶה בתוך הווה חייה כעת.

     השיבה אל הקיבוץ ואל העבר המקופל בו אינה נוסטלגית. היא רַחְמית, היא חזרה אל המקומות הפנימיים ביותר בנפש הדוברת ובגופה. לראייה, כבר בשיר השני בספר, "רַחֲבוֹת הצל המתוק", מתוארת השיבה אל הנוף המוכר כאוננות. השיר מתחיל ב"אֲנִי תָּרָה בְּרַחֲבוֹת הַצֵּל הַמָּתוֹק,/בִּשְׂדוֹת הָאֹפֶק, הַמְּפֻלָּשִׁים אֶל כִּמָּהוֹן סָמוּי", מבהיר כמה נדיף במצב זה הוא העתיד, "הַמָּחָר הוּא אִמְרָה רְקוּמָה בִּכְּנַף הָרָקִיעַ" (שורה נפלאה), אך מסתיים בבית שכולו הפנמת הנוף אל הגוף הנשי: "שְׁבִילִי הַגּוּף נִּלְמָדִים וְהוֹלְכִים עַד עֹנֶג מֵנֵץ/עַד צְמַרְמֹרֶת שֶׁל נֹעַם עוֹלָה בִּזְקִיקֵי הַשֵּׂעָר./בְּמוֹרַד הַדּשָׁאִים אֶל בְּרֵכוֹת הַדָּגִים, הַזְּרוּעוֹת מְכִתּוֹת/שֶׁל זָהָב/דּוֹהֶרֶת לָעַד – לְאֵין קֵץ."

     ההבנה שאי אפשר באמת לשוב לאחור נגלית בשיר "אצל המורה לפיתוח קול", המסתיים בשורות: "נִרְעֲדָה הַיַּלְדָּה בְּתוֹכִי כְּשֶׁגִּלְּתָה/שֶׁאֶפְשָׁר לִבְכּוֹת פְּנִימָה/אֶפְשָׁר גַּם לִשְׁרֹק לְאָחוֹר,/רַק לָשִׁיר לְאָחוֹר אִי אֶפְשָׁר." נדמה כי הלקח הזה, שלמדה עוד כילדה, לא במקרה צף בתוכה כעת, ומשובץ דווקא בפרק שיר זה, העוסק בשיבה הביתה. אי היכולת לחזור לאחור, אלא דרך הזיכרון והגעגוע, המתקיים גם בהווה המגורים במקום שעברה בו את ילדותה, באה לידי ביטוי עז בשיר "כוכב שחור", וראוי להזכיר כי כוכב שחור הוא כוכב שכבה אורו, והפך לבולען: "אֶל הַגַּעְגּוּעַ/הָעֲנָק, הֶעָקָר/שֶׁכָּל תָּאַי מְלֵאִים בִּכְמִיהָתוֹ,/שֶׁמִּתְקַיֵּם עֲדַיִן/עַל מִדְרְכוֹת שַׁעַר הַגּוֹלָן שֶׁבְּזִכְרוֹנִי,/עִם רֵיחַ הָאָבָק וְהָאוֹר,/בְּעֵינַיִם סוּמוֹת מִלַּהֲבוֹת הַצֶּאֱלוֹן,/בָּעוֹר הַטּוֹמֵן זֵכֶר אַמְבַּטְיוֹת שֶׁמֶשׁ/עַל דֶּשֶׁא הַגַּנּוֹן,/בִּיקוּם הַיַּלְדוּת שֶׁכֻּלּוֹ הֹוֶה […] הַכֹּל בְּחֶזְקַת קַיָּם/וְלֹא יוּכַח אַחֶרֶת."

החריגה אל החוץ וההתכנסות אל הפנים

         פרק השירה השני בספר, "אישה בלי רישיון", מחזק את התחושה כי השיבה לבית הילדות, לשער הגולן, אינה תזוזה גאוגרפית סתמית. שם הפרק, כשם הספר, הוא דו-משמעי. הוא מסמן את הדוברת הן כאישה החסרה כישורי חיים בסיסיים במציאות, והן כאישה פרוצת גבולות, המתנהלת מחוץ להגדרות, למסגרות ולהיתרים החברתיים. שירי הספר מבהירים את טיב המסע האישי והשירי שעושה הדוברת בשובה לבית ילדותה, הן פיסית והן בשיריה. בשיר הפותח אותו, משימות היום", תוהה הדוברת האם לצאת לריצה בנוף, בחוץ, "לְהַשִּׁיל/קְלִפּוֹת, חוֹמוֹת, מַלְבּוּשׁ", עוברת דרך הבהלה "וּמָה/אִם הַקִּרְבָה תִּגְרֹם לִי לִקְרִיסָה", ומסתיים בהתכנסות פנימית: "וְנֹחַם מְבֹרָךְ שָׁרָה שׁוּב/בְּמִתְחָם אֲנִי הַלְּבַדִי." התכנסות זו מאפיינת אותה למן ילדותה, כפי שהיא מספרת בשיר "החיים עצמם" – "'אַתֶּם יוֹדְעִים,' אֲנִי מוֹסִיפָה וְאוֹמֶרֶת לָהֶם, 'יָכֹלְתִּי/לִהְיוֹת לְבַדִּי כָּל הַיּוֹם כָּל הַיָּמִים. רַק עִם הַמַּחְשָׁבוֹת/וְעִם הַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁלִּי.'" אבל אז גם מתחילה להרחיב את מעגלי חייה.

     התנועה הזאת, הניסיון לחרוג אל החוץ – וההכרעה להיסוג פנימה, מופיעה בווריאציות שונות בשירים נוספים כאן. בשיר "איחרתי את זמני" היא כותבת "אִחַרְתִּי אֶת זְמַנִּי/בָּשַׁלְתִּי לְאָחוֹר בְּחִפּוּשׁ אַחֲרָיו" וגם "זְמַנִּי…/כּוֹרֵך לוּלְאוֹת עָבָר עַל מָתְנַי… קוֹרֵעַ בְּאֶרֶג יַלְדוּתִי" ואז באה הרגרסיה: "אַחַר כָּךְ הַחַיִּים, גַּלְגַּל נָסוֹג/אֶל לַחַן חֲשֵׁכָה."

     בהתכנסות פנימה אין שמחה. בשיר "הו הו הא" היא כותבת "עָלַי לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר/לְהַנְמִיךְ אֶת קוֹל הַמַּקְלֵט,/שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ בִּי […]/הַחֶדֶר עֵר בְּשִׁמְמוֹנוֹ וְאֵין בּוֹ נֹחַם". בשיר אחר, "שבת", היא מעידה "שׁוּב אִבַּדְתִּי אֶת חוּט הַתְּשׁוּקָה שֶׁהָיָה מְלֻבָּן בִּי פַּעַם" ומסיימת ב"תָּהִיתִי הַאִם לְאִטּוֹ נִבְנָה בִּי מֶשֶׁק אוֹטַרְקִי, מְסַפֵּק אֶת עַצְמוֹ, מִסְתַּפֵּק בְּעַצְמוֹ." בשיר "אישה בלי רישיון" היא מתארת את ההסתערות מלאת התשוקה שלה על חיי העיר, אבל מעידה "וּבָרַחְתִּי/מִכֹּל אֶפְשָׁרוּת מַמָּשִׁית, בָּאוֹטוֹבּוּס/הָאַחֲרוֹן/אֶל מִטַּת הַיָּחִיד שֶׁלִּי, שֶׁבַּקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית." רק כאשר היא מצליחה לחרוג מתוך עצמה אל הנוף ואל החיים היא חשה שמחה שלמה. אבל זה מתקיים דווקא בעיר, לא בקיבוץ, ביום קיץ אחד שבו יורד גשם נדיר. כך, בשיר היפהפה "יוני", המסתיים בבית מתנגן ברשת אנפסטית מקסימה: "עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּיוּנִי, גֶּשֶׁם בָּקְרִי/שׁוֹטֵף כְּשִׁירָה בְּפִי הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים/פָּנִים מֻפְתָּעִים וְעוֹלְצִים מִתְחַיְּכִים בְּקַלּוּת יְתֵרָה/מְנֻקֶּדֶת שִׂמְחָה אֲנִי מְדַוֶּשֶׁת הַבַּיְתָה/גַּם הָאָפֹר רַעֲנָן הַיּוֹם בְּעִירִי."

     פרק השיר השלישי, "אַרְטִיפִישְׁיָאל פָּרָדִיס", מרמז כבר בשמו האירוני על טבעו. הוא נסוב על יחסיה עם גברים, וכבר השיר הראשון והיפהפה שלו, "עיניו הכחולות", מרמז על דוֹמוּת בלי הדדיות, על דומות מתוך היפוך וריחוק. היחסים עם גברים כאן עולים בתוהו בזה אחר זה. "עִרְבּוּבְיָה שָׁם הָיְתָה וְאָמַרְנוּ דְּבָרִים/שֶׁהִכְחַשְׁנוּ מִיָּד עִם שְׁרִיקַת הַסִּיּוּם,/עֵת כָּל קִרְבָה/הִתְגַּלְּתָה כְּאִיּוּם" ("הומאז'"), וזה נובע הן מקשייה של הדוברת, "לֹא יָדַעְתִּי לְהַפְרִיד/אֶת חוּצִי מֵחָצְנִי, אֶת כּוֹחִי מִכָּרְחִי לִצְעֹד/בְּבֶטֶן הֲדוּקָה, בְּשָׁדַיִם גְּבוֹהִים/בְּזַעֲקַת שִׂפְתֵי פֶּטֶל", והן מטיב השותפים שבחרה לה, "לְקַבֵּל אוֹתוֹ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר/סוֹאֵן מֵאֵבֶל וְהוֹרְמוֹנִים/כֻּלּוֹ תִּפְקוּד וְהַכְחָשָׁה.//הוּא נָשָׂא מָוֶת,/שְׁכוֹל מְהַפֵּךְ קְרָבַיִם וָלֵב/כָּזֶה שֶׁמּוֹתִיר אַחֲרָיו רַק צִפּוּי" ("קפה טחון טרי").

שִׁברון האהבה ונס האימהוּת

     האהבה נהייתה לאכזבה. בשיר "הארצות היו דוברות של אהבה", שבו היא באה חשבון עם עצמה על אהבותיה, היא כותבת: "סָבָאתִי שֶׁמֶשׁ וּמַרְגָּנִיּוֹת, לִקַּטְתִּי דְּבַשׁ מַר,/רְסִיסַי עִנְבָּר, פִּלְחֵי זָהָב, מִנְחוֹת לַשָּׁוְא" (שורות נפלאות חריזה), וגם "הָאֲרָצוֹת,/הָיוּ דּוֹבְרוֹת שֶׁל אַהֲבָה,/שֶׁהֱשִׁיטוּנִי, בֵּין יַבְּשׁוֹת הַלֵּב,/עַל פְּנֵי מַיִם רַבִּים.//לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים הֵזִיחוּ חֲרִישִׁית אֶת מַסְלוּלִי עַד/שֶׁהֶחְטֵאתִי." ובהמשך היא כותבת "וְהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹתֵת עָלֵינוּ שְׁנִי-דִּמְדּוּמִים/מְשַׁלַּחַת בָּנוּ מֶתֶק אֲבַדּוֹן" – אילו שורות מפעימות ומצמיתות לב – ומסכמת כך: "בְּכָל חַדְרֵי הַלֵּב בָּם הִתְגוֹרַרְתִּי לִתְקוּפוֹת קְצָרוֹת/בְּאֵלֶּה שֶׁאֵרַחְתִּי בְּחַדְרֵי לִבִּי, מָשִׁיתִי מִתְהוֹמוֹתַי – // עָרַכְתִּי מַסְּעוֹת גִּלּוּי,/לִקַּטְתִּי גִּלּוּיֵי חִבָּה,/זַרְעֵי אַהֲבָה לְיַלְקוּט נִשְׁמָתִי,/וְלֹא הָיָה לִי דַּי/וְלֹא הָיוּ לִי מַפּוֹת/ מִלְּבַד חֲלוֹמוֹתַי." אילו אמירות, איזו יכולת להביט כך, רטרוספקטיבית, באהבותיה, לנתחן בקור רוח ועם זאת בלשון קסומה כול כך. אינני מכיר עוד משוררת היכולה לעשות זאת כך, בשירה העברית, מלבד דליה רביקוביץ עליה השלום.

      פרק השיר "פופקורן ניצת דובדבן" עוסק באימהותה וביחסיה עם בתה. השיר שעל שמו קרוי הפרק, "פופקורן ניצת דובדבן" כתוב כמקאמה, כלומר כפרוזה שירית, ויש בו סיכום על עצמה ועל בתה בו-זמנית. היא אומרת "אֲנִי בְּיַחַד עַם עַצְמוּתִי הַיַּלְדִית שֶׁאֲנִי מוֹסִיפָה לְטַפֵּחַ, וְעִם יַלְדָּתִי, הַסְּרוּגָה בְּכָל נִימֵי תּוֹדַעְתִּי" ואחרי כן, "יַלְדָּה זוֹ כְּבָר אֵינָהּ מְחוֹלֶלֶת סוּפוֹת בְּהֶבֶל פִּיהָ, בִּכְאֵבָהּ הַנּוֹקֵב, בְּחֶרְדָתָהּ הַמַּצְמִיתָה, כְּבָר אֵינָהּ בִּלְתִּי צְפוּיָה וּבִלְתִּי תְּלוּיָה כְּכֹחוֹת הַטֶּבַע, עַל אַף שֶׁהִיא כֹּחַ טֶבַע יִחוּדִי כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ…" וקראתי שורות אלה בהתפעמות, מפני שחשתי שהיא מדברת בהן על בתה ועל עצמה גם יחד, ובזה אכן מבטאת את החיבור העמוק ביניהן. ואילו פרק השיר "זה אף פעם לא הדבר", החותם את הספר, שב לעסוק בעבר, אבל לגמרי מתוך ההווה. "עַכְשָׁו/זֶה הֶעָבָר בְּנִרְאוּתוֹ הַכִּסּוּפִית/שֶׁמִּתְגַנֵּב עָלַי, כֻּלּוֹ פְּרֻדּוֹת/שֶׁל רֶטֶט" ("זה אף פעם לא הדבר") וגם "עוֹד פְּנִיָּה אַחַת, אַחֲרֵי הַשִּׁקְמָה,/הַשִּׂיחִים נֵעוֹרִים/אֶל חֲרוּזֵי הַטַּל/שָׁם גַּעְגּוּעַ בָּלוּי מִתְאַחֶה/וְעוֹטֵף שִׁכְמוֹתַי כִּרְדִיד" ("משהו נֵעור בי באמצע הלילה").

     בשיר "סוילנט גרין" היא שואלת "אַתְּ זוֹכֶרֶת, כַּמָּה רָצִינוּ כְּבָר לְהִתְבַּגֵּר,/לִשְׁעֹט אֶל הֶעָתִיד" – בלי להשיב, מפני שבשלב זה בספר זוהי כבר שאלה רטורית. אבל בשיר אחריו, "סוף אוגוסט", היא מסכמת: "טַעַם הַבֹּסֶר הַמַּקְהֶה שִׁנַּיִם/הֱיוֹת לְבַד וּבְכָל זֹאת לְהַמְשִׁיךְ/לִבְקֹעַ מֵחָסוּת הַצֵּל/אֶל נְשִׁיכוֹת הַשֶּׁמֶשׁ." אה, איזו מטפורה חדה, מכאיבה ומדויקת. ובשיר Memento Mori, החותם את הספר, היא מסיימת בשורות: "חָלַמְתִּי עַל הָאֲפָרִים הַיְּרֻקִּים/לְהָפִיג מִמֶּנִּי פַּחַד הַמָּוֶת./ חָלַמְתִּי עַל הָאֲפָרִים הַיְּרֻקִּים,/וּלְשַׁד הַפַּחַד שִׂגְשֵׂג וְשָׁפַע וְהוֹרִיק./נִפְרַשְׂתִּי עַל פְּנֵי הָאֶרֶץ אֲחֻזַּת קְנוֹקְנוֹת יְרֻקּוֹת,/נָעֲמוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרִי/וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי." כאילו רק המוות יאפשר לה לרגע את שכחת העבר.

     סיגל אשל היא חברתי. אני מכיר אותה כארבעים שנים. הגם שלא נפגשנו מאז שנים רבות, אני אוהב אותה בכול נפשי. כעת, אחרי שפרשׂתי בפניכם את מה שנדמה לי שסִפרה מבַטא, חזרה אל הקיבוץ כדרך לאינטגרציה של האני, אומר בפשטות – סיגל היא אחת המשוררות הטובות הכותבות כיום בשירה העברית. זאת, בזכות היושר שלה, תעוזתה, הריבוד הלשוני שלה, המוסיקה המיוחדת בשירתה ויכולתה לכתוב שירה נכוחה, בשלה, בלתי מתאפקת ובלתי מרוסנת. היא פשוט משוררת גדולה ונפלאה.