בשקט-בשקט, בחשאי, מבלי לגלות זאת לאיש מלבדי ילדיי, שכתבתי בארבעת ימי החנוכה האלה את כול ספרי מחדש. לאמתו של דבר, רק היום שיתפתי אותם בזה. בדרך מן הבית לצהרון סיפרתי להם, שאני כותב את הספר מחדש.
שניהם נדהמו, מפני שידעו במה זה כרוך. באב שיושב ועיניו תקועות במחשב, ולרגעים, כשהם באים לומר לו איזה דבר או לבקש ממנו משהו, הוא, כלומר אני, בוהה בהם כמי שאינו שומע ואינו רואה אותם כלל.
"ככה זה כשכותבים סיפור," אמרתי להם. "לכול ספר יש דרך מסוימת שבה הוא מבקש להיכתב, ועד שאינני מוצא את הדרך הזאת, עלי לשוב ולשכתב את הספר."
ואז שבתי הביתה, הסתגרתי בו זה היום הרביעי ברציפות, וישבתי לשכתב את הספר. מה שהדריך אותי היה משהו שנעה אמרה לי, כשנפגשנו ושוחחנו עליו. היא אמרה לי כמה דברים, ובהם שהספר עוד לא גילה מהו סוד ההישרדות של גיבורו שנים רבות כול כך, ועוד משהו, שהדריך את מנוחתי והסעיר אותי – שאולי סיפוריו על חייו צריכים לבוא כחלק מן הדיונים שהוא מנהל עם רודפיו.
עד לפני יומיים לא ידעתי איך אפתור את זה. אז ויתרתי. ידעתי שהספר יביא עמו את פתרונו. ואז, אחרי יומיים של שכתוב קל, משמע הוספת קטעים מבארים בגופי הפרקים, פתאום נשלחה ידי, וכמו מבלי משים כתבה את המשפט "מפני שהסיפור, במקרה דנן, אינו רק שיקוף הנעשה, הוא המעשה עצמו."
הבטתי בו נדהם. לא ידעתי איך וכיצד בקע מתוכי. אבל היטב ידעתי, בן-רגע ידעתי, שהמשפט הזה מביא עמו את פתרון הסיפור הזה ותעלומתו, איך ומדוע שרד גיבורו שנים רבות כול כך.
ואז, בתנופה החוזרת ונשנית אצלי תמיד, בשלב אחרון-אחרי-אחרון זה של עבודה על ספר, שכתבתי את כולו. ארבע מאות וחמישים עמודים כתובים, שעברו במשך ארבעים ושמונה שעות, שאפילו חלומותיי היו חלקם מהם, סידור וארגון ושכתוב מחדש.
עכשיו באמת הספר תם ונשלם. אני יודע זאת בוודאות שאין למעלה ממנה. זאת, לפי שהתרחב מעבר לעולמו והגיע עד לעולמי. וברגע שהפכתי לחלק ממנו, הרי שהגיע אל סיומו.
המשפט האחרון בספר אומר כך: "כי המְענה זקוק למענהו, והאוהב למאהבו, ומשכלה האחד אין טעם ותכלית לחיי רעהו, ולכן טבעי הוא שיסופו שניהם יחדיו."
הסיום הזה אינו נסוב עלי, חלילה, אלא על דמויותיו של הסיפור הזה. אבל המשפט הזה סוגר את ספרי, ומניח לי, תודה לאל, לנוח קצת בהקלדת מחברות, בניקיון הבית מחר, במסיבת חנוכה עם ילדיי ביישוב, ואז גם בתחילת הקריאה של ספרי התחקיר הנחוצים לי, לכתיבת ספרי הבא.
ספר אינו בעיה המוצבת לפתרון. הוא ברייה חיה. או, כפי שאומר גיבור ספרי ליריבו, "והלא זה טבעו של סיפור. ניתן לספר כול סיפור בדרכים שונות. כול מספר מדמה בלבו כי הוא בוחר לו באיזו דרך יספר את סיפורו. אך בסופו של דבר, אדוני, סיפור הוא ברייה שיש בה חיים משל עצמה, והיא הבוחרת איך ברצונה שיספרו אותה."
עכשיו הוא אצל נעה. אני מקווה שיגיע אל מדפי הספרים אי-שם בין פסח לבין שבוע הספר. אני מקווה שיסב לכם אימה ועונג כפי שהסב לי במהלך כתיבתו. בעבורי הוא יהיה מתנה מיוחדת ליום הולדתי השישים, רחמנא ליצלן, שיחול בקרוב, ב-22 לאפריל 2020.
המשך חג שמח, ולילה טוב מתובל.
