עד שהגיעה אלי, הלילה, ההודעה המעציבה על מותו של חברי, הסופר הירושלמי דוד ארליך, היה לי יום נהדר. כלומר, הסגר על כנו, גם החרדה מפני הקורונה והסחרחורות האיומות שאוחזות בי כבר למעלה מחודש, וכרגע כתבתי בגינן מכתב חריף לרופא שלי. אבל בזכות מערכת השעות, שטרחתי עליה אמש, היום היה לילדים ולי יחד יום נהדר.
על פי המערכת, הם היו אמורים לצפות בשידורי משרד החינוך משמונה עד עשר, ואז לעשות ניקיון פסח, אימון נגינה ויצירה ובניה. אחר הצהריים היינו אמורים לשחק יחד בכיכר הרוח ואחרי כן במשחק מולטימדיה באתר 'אופק', בו נלמד משפחות מלים על פי שורשיהן בעברית.
מה שקרה באמת הוא, שהשידורים שיעממו אותם, והם ביקשו מקודם לכול לבנות משהו. אבל לא היה להם מה, עד שלדניאל הבזיק רעיון לראש: לבנות תיבות קינון לציפורים, לקראת עונת הדגירה שלהן באביב.
מיד ביקשתי מהם לשרטט את התכנית שלהם לתיבות קינון, והבטחתי להם שאתקשר למולי, הנגר שעובד בנגריה פרטית בתובל, ואזמין ממנו קרשים חתוכים על פי התכנון שלהם. הם נטלו לידיהם דפים, עפרונות וסרגלים, וברצינות תהומית שרטטו כול ילד את תיבת הקינון שלו. מיכאל שרטט פאה אחר פאה. דניאל הגדיל עשות ושרטט שרטוט תלת ממדי. פשוט מדהים.
למגינת לבי מולי יכול להיפגש רק מחר בבוקר. אבל זה אומר, שבבוקר נלך יחד לנגריה, נקבל ממנו פיסות עץ להרכבת תיבות קינון, נבנה אותן וגם נציב אותן בראשי העצים בחצר.
במקום לבנות הם החליטו לנקות לפסח את ראש הארון בחדר השינה שלהם. מיכאל טען, ובצדק, שהריח מדי לילה אבק עולה ממנו. אז העלינו סולמות לחדרם, הורדנו משם את כול עבודות היצירה שאנו שומרים עליהן בראש ארון הבגדים, כול ילד קיבל תרסיס ניקוי ונייר סופג, ויחד ניקו את צדו העליון של הארון.
אחרי כן מיכאל התרצה והתיישב אתי על פתרון התשבץ הראשון בחייו מן הגיליון החינמי של "אצבעוני," שעורכו היקר, רמי שיר, העלה אותו אל הרשת לטובת הילדים המבודדים, ומאוד התגאה בכך שפתר את התשבץ הראשון בחייו. מאוחר יותר גם הצלחנו לשבת על משפחות המלים באתר אופק. דניאל ניהל שיחת און ליין עם מנהלת בית הספר, שהיא גם המורה שלו לשפה, לפי הצעתה אחרי שיחה בינינו. הוא בחר בעצמו כפולת עמודים מחוברת השפה שלו, אני קראתי איתו עמוד אחד והוא את העמוד השני, ואז התחברנו למנהלת, והיא עשתה 'דואט קריאה' אתו. זה היה ממש מרגש, ואני למדתי משהו על האופן שבו עלי לעבוד אתו.
עוד לפני הצהריים הילדים ביקשו לשחק בכיכר הרוח, וכך עשינו. ואחרי מנוחת הצהריים כול אחד מהם ניגן, דניאל קיבל במיוחד תווים סרוקים ממורתו, קרא אותם וניגן שיר חדש שלם – ואז ביקשתי מדניאל שילמד אותי כבר לנגן בפסנתר. והוא, בסבלנות וברצינות תהומית, לימד אותי איזה תו מנגנים באיזו אצבע, אימן אותי בכך ואפילו נתן לי לנתן לו את 'יונתן הקטן' באצבעות הנכונות.
זה היה ממש כיף.
בזמן הדמדומים הספקנו אפילו לצאת לטיול רגלי מסביב לרחוב, כדי לצלם פרחי בר לחידון של המחנך שלהם, עופר, ושלחנו לו את התמונות.
היו גם ריבים כמובן, חבטות ומכות, קללות וצעקות, אבל בסך הכול היום הזה היה הרבה יותר עשיר ומאורגן. ואני הספקתי, בין לבין, אפילו לסיים חוות דעת על ספר שירה, ולערוך כמה עמודים בספר שהתחלתי לערוך כעת. גם להתפרנס צריך, כידוע, בייחוד בימי צרה.
בלילה, האקס שלי צלצל לראות מה נשמע. יש לו ולבן זוגו ארבעה ילדים. שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם ארבעתם, והאם יש להם מערכת שעות. הוא ענה לי שלא, שנוצר להם סדר יום מאליו. ליתר בטחון שלחתי לו את מערכת השעות שלנו, ושנינו סיכמנו, שמזל שיש לנו יותר מילד אחד כול אחד, אחרת היינו משתגעים.
בסוף עוד נתרגל ללמידה הביתית ולשהות המשפחתית יחד.
בצהריים נזכרתי, שבחודשים האחרונים פיללתי בלבי, שיקרה משהו שיאפשר לי לעבוד רק מן הבית. כול כך לא רציתי עוד בנסיעות למרכז, ובכלל. השקט כאן השרה ועודנו משרה עלי כזו שלווה, שביקשתי לא לצאת מן השער.
היום בצהריים פתאום קלטתי שבקשתי נתמלאה. אבל שהייתי צריך לבקש שהילדים יהיו בבית הספר כשאני אתבודד לי בבית, שתהיה לי בו בזמן פרנסה, ושלא אחרד מפני חולי.
אני מקווה שהכול יהיה לטובה.
לילה טוב לכולכם/ן.
