בסוף השבוע האחרון, במחאה בבלפור, כמעט והתרחש אסון. הוא נבע מכך, שהמשטרה חסמה צירי תנועה מרכזיים, ולא נתנה לכמויות המפגינים העצומות לעבור דרכם הלאה. מן המפגינים בשטח עלה קול זעקה, בשידורים החיים, ופעילים ופעילות מרכזיים לא הבינו מדוע המשטרה אינה פותחת את המחסומים ומאפשרת לכמות המפגינים העצומה לעבור ולהתכנס במקום האירוע.
מה שהתחולל שם עמד בניגוד גמור לכול היגיון, חוקי, מבצעי ובריאותי. אנשים ונשים הצטופפו ונדחקו שם איש לרעהו ולרעותו, כמעט ורומסים אלה את אלה. תודה לאל שלא אירע שם אסון. אבל לאור העובדה, שהמפגינים נקראים מדי הפגנה לשמור על כללי הריחוק החברתי, לעטות מסכות ולשמור על הסדר, קשה היה להבין מה אירע שם.
מה שאירע שם הוא, שמאחורי הקלעים התחוללה דרמה גדולה. המשטרה ניסתה להידבר עם חלק מקבוצות המחאה. ניסו להגיע שם להסכמה על מתווה ההפגנה, אבל שכחו, שהמחאה הזאת מבוזרת, שאין איש אחראי לה, ואין איש יכול לגדור אותה, לנתב אותה או לשלוט בה, לא מקרוב ולא מרחוק. שהמחאה הזאת היא באמת הוויה מתפתחת, ישות עצמאית ואותנטית, ואף אדם או קבוצה, אף מפלגה או תנועה, אינם יכולים לנסות אפילו לשלוט בה או לנכס אותה לעצמם.
בתגובה פבלובית, מאד מאד לא חכמה, נערכת כעת המשטרה להפגנות בבלפור, בקיסריה וברחבי הארץ. מסיור בקיסריה ניתן לראות כי המשטרה, אולי בהוראת השב”כ, אולי מכוח תפיסה שגויה של התופעה החברתית ההיסטורית המתרחשת לנגד עיניה, הקימה גדרות, מחסומים, מכלאות של ממש, לאורך כול הרחובות הראשיים ומסביב לכיכר המרכזית של קיסריה, כאילו יש בידה לגדור ולסכור את זעם הציבור, לנתב אותו אל מאחורי גדרות, לכלוא את זעמו במכלאות של ברזל.
התפיסה השגויה הזאת עלולה להתברר למשטרה כחרב פיפיות. היא תביא את המפגינים להפסיק לשבת על הגדר, להפסיק להיות נחמדים. לא מתוך מרי, אלא מתוך ההכרח שהמשטרה עצמה בונה כעת, המפגינים ייאלצו לרדת אל הכביש, לשבת על הכבישים או למוטט מחסומים, כי לא תהיה בפניהם שום דרך אחרת.
אם המשטרה מבקשת לעבור את הפגנות השבוע הקרוב בשלום, בלי פגיעה נוספת בתדמיתה, אין לה מה לחפש הידברות עם גורמים ותיקים או צעירים בקרב המחאה המבוזרת. אף אחד אינו מנהיג אותה, לבד מזעמו של ההמון, שתקוותו נגזלה וזכויותיו נרמסו, שפרנסתו נחרבה וחירותו מאוימת. אי אפשר לעצור המון כזה אלא בדרך אחת. התפטרותו מרצון של הנאשם, שחולל את השבר, ועורר את הזעם הזה.
הנאשם, בנו ושופריו מרבים לפמפם השבוע הודעות בדבר כוונות לכאורה לרצוח, חלילה, את ראש הממשלה. אין דבר מעוות מזה. אף אחד כאן לא מבקש את מותו של הנאשם. אבל כולם וכולן דורשים דבר אחד – את ירידתו מכהונתו והעמדתו למשפט צדק. אבל היערכות המשטרה לקראת הפגנות סוף השבוע, בהקמת מכלאות כאלה, או בניסיונות התווית נתיבים ותוואים לצעדה בבלפור, תשיג רק את היפוכה. היא תשיג אי סדר ציבורי, במקום שבו המוחים מבקשים רק להפגין.
לכן, אם המשטרה חפצה לעבור יחד עמנו את השבוע הזה בשלום, היא צריכה לעשות אך ורק דבר אחד – לסלק משטח ההפגנה את המכת”זיות, לפנות משטח ההפגנות את כול המחסומים, להרחיק משטח ההפגנה את גדודי הפרשים, ולהניח לעם ישראל להביע את מחאתו באופן חופשי, בתנועה חופשית בין מתחם למתחם, בין רחוב לרחוב.
אף אחד לא רוצה לרצוח כאן ראש ממשלה. אף אחד גם לא יעשה כן. אבל כולם רוצים לזעוק את זעקתם. כך היה במלחמת לבנון הראשונה, כך יהיה גם עכשיו. את הזעקה שלנו אי אפשר לעצור. בנימין נתניהו, ראש הממשלה הכושל והמושחת, החשוד כבר בפרשיות האלפים, וכעת, סביר להניח, גם תיפתח נגדו מחדש חקירה בפרשת הצוללות והמניות, מנסה להסית, לשסות ולבזות את המפגינים נגדו, לטלטל את הממשלה בראשותו עד כדי פירוקה, הכול כדי להימלט לא רק משלושת כתבי האישום העומדים ותלויים נגדו, אלא מן החקירות שיולידו מתוכן כתבי אישום חמורים בהרבה, שבגינם יימוט עולמו.
המשטרה צריכה לתת למפגינים להפגין. השב”כ צריך לשמור על הנאשם, עד לרגע הודעתו על נבצרות וירידתו מכיסאו. אנחנו צריכים להוציא לו צו איסור יציאה מן הארץ, כדי להבטיח שיעמוד למשפטו, ובא לציון גואל.
