למול קצב ההכפלה של חולי הקורונה בישראל, וקצב התמותה בה, הסגר המתהדק והשבר האישי, הכלכלי והפוליטי שהוא יוצר – עלו בי הבוקר תהיות, שהביאו עמן כמה רעיונות, שאני מבקש לשוחח עמכםן עליהם.
בצד ההחלטה הנבונה, למהר ולסגור את שערי הארץ, התנהל משרד הבריאות בחוסר אחריות, כאשר נמנע מלעשות בדיקות סקר וגם בדיקות של כול מי שגילה תסמיני שפעת או דלקת ריאות. כך אירע, שאנשים חולי קורונה הסתובבו כאן, והדביקו אחרים מבלי ידיעתם. זה מה שיצר את התפשטות הנגיף והביא כעת לסגר הולך ומתהדק על ישראל.
כעת, למרות היכולת של מעבדות אקדמיות ואחרות להתגייס למאבק, עדיין לא הגיע מספר הבדיקות לקצב הנדרש. אך יותר מכך, תחושתי היא שכול העסק הזה, הבדיקות, מנוהל באופן חסר יצירתיות. כרגע הבדיקות נעשות רק למי שהיה בקשר ודאי עם חולה מאומת ו/או שב מחו"ל. כולם מדברים על כך, שיש לבצע בדיקות לכול מי שמפתח תסמיני שפעת או דלקת ריאות. אבל איש אינו חושב על ביצוע בדיקות לאוכלוסיות שלמות, וזה מה שמביא לסגר.
אנו גרים בישוב קהילתי המונה כ-300 נפשות. מאז ראשית המשבר היו אצלנו כבר כעשרה אנשים בבידוד, וישנם כרגע חמישה כאלה. תודה לאל, איש מאיתנו לא נתגלה כחולה. בכול אזור משגב, על פי נתוני המועצה מהערב, כבר יצאו מבידוד 954 בני אדם, 257 עדיין מבודדים, מתוכם 5 חולים, חלקם באשפוז ביתי, 1 החלים וחזר הביתה ו-8 בשלבי בירור. מדוע אם כן, שלא יבצעו בדיקות לכול תושביהם של הישובים הקהילתיים – ויוציאו אותם מן הסגר? באותה מידה, אפשר לבצע בדיקות לרחוב עירוני/לשכונה. חשבו, זה עשוי לשחרר קבוצות אוכלוסין שלמות, במרכז ובפריפריה, מן ההכרח להסתגר.
אמנם, אם נצא מן הסגר נהיה חשופים לסכנת הדבקה. ולכן כדאי שהסגר ימשיך לסגור אותנו בישובים. אבל לפחות נוכל להיפגש איש עם רעהו, והילדים יוכלו לשחק עם חבריהם בחוצות, מבלי חשש מהידבקות.
במלים אחרות, מספר הבדיקות צריך לגדול בהרבה – ולהיות מנוצל באורח יצירתי. לשחרר קבוצות אוכלוסין שלמות מן הבידוד.
*
באשר לנו, היה לי ברור, שאני חייב להספיק להגיע היום למשתלת כפר מנדא, כדי לרכוש בה זרעים ושתילים לשתילת האביב. האביב כבר כאן, הערב כבר הוחמרו התקנות לשעת חירום, וקבעו כי אסור לאדם להתרחק מביתו ליותר מ-100 מ', ולכן הבוקר לקחתי את הילדים, עם מסיכות וכפפות, כמובן, ונסענו לכפר מנדא. זו הייתה גם ההזדמנות האחרונה לטיול מחוץ לגבולות הרחוב, והישוב.
כשהיינו במשתלה, מיכאל ביקש לקנות להם מזמרות ודניאל בחר לו 'תוכי,' מזמרת ענק. ניסיתי להניאו מזה, אבל אז נזכרתי בשיחי הפרא הצומחים אצלנו מחוץ לחצר, פולשים אליה וחונקים את עצי הפרי. אז החלטתי לרכוש אותו.
מיד עם שובנו הביתה הילדים ביקשו לצאת יחד לגזום את שיחי הפרא הללו, ובילינו שעה ארוכה בגיזום ובאיסוף הגזם בקצה החצר. אחרי כן הם אצו החוצה כדי לרכוב על אופניים עם חבריהם (הזהרתי אותם כמובן שלא יתקרבו איש לרעהו ולא יגעו זה בזה), ואני ביליתי כשלוש שעות בשיחה עם חברה, שדאגתי לשלומה ושלום משפחתה, ובניכוש עשבים לאורך הטפטפות ובשתילת כל השתילים שהבאתי: לפת, כרוב אדום, תות, כוסברה, עגבניות, פקוס, מלפפון, עגבניה, חציל, גזר, אבטיח – ואפילו שני שתילים של עץ בננה, כדי לשמח בהם את דניאל, שמטורף על בננות.
באמצע העבודה הילדים אמרו לי פתאום, שנורא כיף להם, שזה יום בלי כעסים. זה מאוד שימח אותי. אבל אחר הצהריים אני קמתי הפוך לגמרי, עצבני כמו כלב ומיואש כמו סחוס שמצצו ממנו את בשרו. הרגשתי שאני נטרף מהבידוד הזה, פשוטו כמשמעו. בכול זאת, מכיוון שקבענו זאת הבוקר, בתכנון סדר היום שלנו, ישבתי עם כול ילד על חוברת שפה, אבל אחרי כן כבר נגמרתי לגמרי. חשתי שאין לי כוחות להשתתף בשיחת הזום המשפחתית היומית (שאנו מנהלים אותה מאז תחילת הבידוד, כדי להקל על אבא, וגם על עצמנו), הכנתי לילדים פיצה לארוחת ערב ובעיקר השתדלתי להימלט מפניהם.
איכשהו גם זה עבר בשלום. הם בוגרים דיים כדי שיבינו, כשאני מסביר להם שאני לא כועס עליהם, שכול המצב הזה פשוט מאוד קשה לי, ושילכו להתקלח ולהיכנס למיטות לבדם (אחרי נשיקת לילה טוב).
ואז הקשבתי לנאומו של הנשיא ריבלין, פסחתי על הנאשם סגול השיער – ונכנסתי למחשב כדי להעביר סדנת און ליין על פתיחות סיפורים, לתלמידיי, מה ששימח את לבי ושינה את מצב רוחי.
תשמעו, העסק הזה איום ונורא. המשבר החוקתי והפוליטי, החשש מאיבוד שלטון החוק בישראל, מספרי החולים והמתים ההולכים ומצטברים, החרדה שזה מעורר, היאוש הכרוך בבידוד החברתי הזה. תודה לאל שיש לי שני בנים וגינה לטפל בה, כי מבחינתי, כול עוד אני עוקר עשבי בר ושותל תחתיהם שתילי ירקות, אני משמר תקווה, מייצר לנו עתיד.
והלוואי וכול זה ייגמר במהרה. אמן כן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו. אמן ואמן.
לילה טוב ומבורך.
נ.ב. 1
אני שמח על התגובות שאני מקבל על הפוסטים האלה. אבל אני לא מרגיש אבא-על או סופר-דדי, או משהו כזה. ככול הורי ישראל, אני נמצא עם הילדים 24/7 בבית, מוכרח להעסיק אותם בפעילות מגוונת, ומנסה תוך כדי כך להתפרנס ולשמור על שפיותי. היום גם הבהרתי להם זאת. זה היה במהלך הנסיעה שלנו לכפר מנדא. דיברנו על איזה ילד ועל הוריו, והזכרתי להם, מה שלימדתי אותם כבר כשהיו בפעוטון. שמרגע שהולדתי אותם, הם אצלי ראשונים בסדר העדיפות לכול דבר אחר. "אתם זוכרים איך אמרתי לכם, שבכול פעם שאקבל שיחת טלפון מן הפעוטון/הגן/בית הספר תמיד אעזוב הכול ואבוא אליכם?" שאלתי. הם אישרו שכן. "אז זו מחויבות של הורה לילדיו. אתם תמיד במקום הראשון." וזה עיקרו של דבר. זה עיקרה של ההורות בכלל, ושלי בפרט.
נ.ב. 2
משרד החינוך עושה עבודת קודש במערך הלמידה המקוונת שהוא מקיים. אבל אני חייב להעיר שיש בזה גם כשלים. היום, למשל, פתחתי להם את השיעור בעברית על חולם, לכיתה ב', אך כמה פעמים שלחצתי על הקישור – קיבלתי שיעור על שפת הסימנים המיועד לכיתה ג'. משמע, הקישור שהכניס לשם מישהו במערכת החינוך היה שגוי.
בלית ברירה ניסינו לצפות בשידור הזה. אבל בתוך 10 הדקות הראשונות שלו, המורה שלחה את הילדים 3 פעמים ל-2 דקות מחשבה. זה כמובן גרם להם לסגור את השידור, ובצדק. אי אפשר לשלוח ילדים, ב-10 דקות ראשונות של שיעור משודר, לשלוש משימות חשיבה. זה גורם לאיבוד קשב וריכוז גם למבוגר בגילי, שלא לדבר על ילדים בני שמונה.
כדאי שהאחראים על השידורים הללו יכינו טוב יותר את המורים לפני שהם עולים לשידור.
ובכול זאת, תודה רבה על כול המאמץ הזה. מגיע לכם לקבל תשלום מלא בעבור עבודתכם.
לילה טוב.
