אמש בחצות, כמו בכול הפגנה בבלפור, השוטרים קיבלו הוראה לפזר את המפגינים בכיכר, והחלו לדחוק ולדחוף וללחוץ אותם החוצה ממנה. המפגינים, בתגובה, צעקו את מבחר הצעקות שלהם 'שוטר, שוטר, על מי אתה שומר,' ו'תוריד את המדים' ו'אח', אבל גם 'צדק לסולומון – צדק לאיאד,' וזרקו על השוטרים פרחים.
בסוף האירוע תמיד נותר על הכביש מרבד של פרחים רמוסים, עליו נוהג אוטובוס העצורים בדרכו אל תחנת המשטרה.
המפגינים בבלפור מורכבים מעשרות קבוצות פעילים והמון יחידים. זו מחאה מבוזרת, שאין לה מטרה אחת או מסר אחיד, מלבד החלפת בנימין נתניהו בראש ממשלה אחר. אבל ניתן לומר בדרגה גבוהה של ודאות, שרוב המפגינים גם רוצים בהרס הקיים, בשינוי שיטת הייצוג הפוליטי, בהבטחת המחויבות של הנבחר לבוחריו, בייצוג צרכיהם הכלכליים והחברתיים והאישיים למול וגם במקום הצרכים הלאומיים, בטיפול במשבר האישי של כול אחד ואחת מאתנו במקום בהתעסקות באבחנות הישנות בין שמאל לבין ימין.
החלוקה הפוליטית של ישראל בין 'שמאל' ל'ימין' כבר לא מחזיקה מים. זאת, לא רק משום שהנאשם נתגלה כמי שכבר הסכים לחלוקת הארץ ולעצירת הסיפוח במחיר חשיפתו של שיתוף הפעולה המתמשך בין ישראל לבין איחוד האמירויות ומדינות ערביות נוספות. אלא גם, ובעיקר, משום שהחלוקה האמתית היום של הציבור בישראל היא בין 'ביביסטים' למתנגדי ביבי, ובאופן עמוק יותר – בין תומכי הדיקטטורה המלוכנית לבין תומכי הדמוקרטיה הליברלית, בין מחריבי התקווה לבין מחוללי התקווה.
העניין הוא, שכדי להרוס את הקיים, דהיינו – לסלק הביתה את משפחת נתניהו ותומכיה בשדרות השלטון והציבור, להמעיט מכוחם של תומכי הדיקטטורה ומחריבי התקווה ולהעצים את כוחם של מחוללי התקווה, לא די בנחמדות, בהפגנה בגבולות הקונצנזוס ובהנפת שלטים של אור ואהבת חינם. לכך התייחס בסוף השבוע אלון עידן, בטור במוסף 'הארץ', בו השווה בין מוקי לבין ארכדי דוכין, וכתב, בין השאר, שתי פסקאות חשובות:
"מוקי מייצג באופן קלישאי את השפה הניו-אייג'ית ה'מעצימה,' החיובית, התמיד-טובה, שהשתלטה על השיח בשנים האחרונות. המכביש הדיר שהופעל למחיקת החלקים השליליייםב שפה – ולכן גם בתודעה, בחיים – פעל את פעולתו. בעולם שבו ה'קשה' הפך ל'מורכב,' ה'נורא' הפך ל'מאתגר' וה'לא' הפך ל'פחות' – מפגש עם ה'צל' של האדם, של החברה, של המדינה, הפך לטראומטי."
הצל, כידוע, הוא מונח של קארל יונג. הוא בא לציין את השק המטפורי שנושא כול אדם על גוו, ובו הוא דוחק את כול מה שאסור לחשוב, להגיד או לעשות. הוא דוחף פנימה את דחפי ההישרדות שלו, את תוקפנותו ואלימותו, את מיניותו הלא נורמטיבית, ולעתים גם תכונות חיוביות כמו יצירתיות. הצל הוא גם מקום הדחקתן של השנאה, הקנאה וכוחות ההרס של האדם. אלה כוחות דמוניים, שלעתים יש להם תפקיד חשוב דווקא בהבראתה ובהבנייתה של האישיות הפרטית ושל החברה בכללותה. ועל כך כותב אלון עידן:
"אבל לשנאה יש תפקיד. גם להרס. לפעמים רק אנרגיה של שנאה – יוקדת, אפלה, חסרת מעצורים – יכולה למוטט מבני כוח רקובים. לפעמים רק אנרגיה של הרס יכולה לפורר את מה שנבנה בצורה מעוותת. הרתיעה האינסטינקטיבית מה'רע' היא לעתים 'הרוע' בהתגלמותו – שכן היא שמאפשרת את המשך קיומו של 'הרע.'"
"השפה המכובסת ונטולת הכתמים הזאת [היא] שפה נכה שמשרתת משהו או מישהו. משהו או מישהו שמעוניינים להחדיר לוורידים של ההמון – כול הזמן, בלי הפסקה – רתיעה מאפשרות להרוס ורתיעה מאפשרות לשנוא. תחת זאת הם מבקשים השתקעות מוחלטת ב'טוב', ב'אהבה', ב'ביחד,' כול אותן מילים שמבטיחות את המשך קיומו של מבנה הכוח, רק תחת תודעה ורדרדה ומערסלת."
כרגע, החריגה היחידה מן הכללים שמרשים לעצמם צעירי בלפור לעשות היא השימוש באלמנט ההפתעה – קיום הפגנות ו/או 'מצור' מסביב ליעדים שהמשטרה לא הייתה מוכנה אליהם מראש. כך צעדו בשבועות האחרונים ברחובות ירושלים, כך צרו אמש על משכן הנשיא. אבל סופן של החריגות המובנות האלה ידוע מראש. סילוני מכת"זיות, קצת מעצרים, שחרור בתנאי הרחקה מבלפור לשבועיים, וחוזר חלילה.
ואם חלילה אחת מקבוצות הצעירים, או יחידים מתוכה, מעזים להעלות מיצג שמרחיק קצת מגבולות הקונצנזוס – כמו מיצג בובות הזין שעליהם נכתב שמה של שרה נתניהו – משפחת נתניהו ושופריה עושים מזה צימעס, ומיד רבים בשמאל-מרכז מגנים את התופעה ודורשים מן המפגינים 'התיישרות' לפי איזה קוד מוסרי של הגינות כלפי מושאי המחאה.
הנדסת תודעה
יש לי בשורה בשבילכם. משפחת נתניהו משתינה עלינו בקשת. מוסר וערכים הם הדברים האחרונים המעניינים אותה. זוהי משפחה נרקיסיסטית, בולעת כול, שהדבר היחיד המעניין אותה הוא התמד שלטונה, בכול מחיר, גם במחיר שבירת הדמוקרטיה הישראלית והפיכת אזרחי ישראל לנתינים, הרס הכלכלה והמשק, שבירת מנגנוני החינוך והרווחה, הערבות ההדדית והחמלה האנושית. והם עושים את זה בדיוק באמצעים שאלון עידן מדבר עליהם – הנדסת תודעה.
לא לחינם קוראים בני משפחת נתניהו למפגינים אנרכיסטים, ונדליסטים, מפיצי מחלות או מחרבנים בחצרות. לא לחינם הם מנופפים בהודעות שמקורן לא ידוע או כוזב של הסתה נגד ראש הממשלה, אשתו ובניו. זהו המשך ישיר ומועצם של הקמפיין שלהם, שהתחיל ב'אין כלום כי לא היה כלום,' המשיך במטבעות לשון כמו 'אכיפה בררנית', 'רוצים להוריד ראש ממשלה מכהן,' 'ניגוד עניינים' (כשהוא מוסב על שופטיו, תובעיו וחוקריו של ראש המשפחה) וכיו"ב. מדובר בהנדסת תודעה, המבוססת על משטור הלשון והיפוכה. מדובר על שימוש בשפת ההפך, שבו כול דבר מגונה, מנוגד לערכי המוסר והצדק הטבעיים, וגם לחוק, מוצב כערך, ואילו כול מה שמביע התנגדות לביזוי שלטון החוק בישראל מוצג כהתנהלות מופקרת.
בשפת האור והאהבה ובמחאה המתחוללת רק בתוך גבולות הקונצנזוס לא מפילים משטר מושחת. כך מצייתים לתרשימי הזרימה והכוח שלו.
האנשים שרוכשים בעבור המפגינים פרחים מדי שבוע, היו מיטיבים אם היו רוכשים להם קאטרים, שבהם ניתן לבתק אזיקוני פלסטיק. המפגינים בחוצות ישראל לא צריכים להמשיך להתאסף ולקרוא קריאות על הגשרים, אלא להתיישב להתנגדות פסיבית, משפחות משפחות, על הכבישים הראשיים מתחתיהם. יש די והותר דרכים להביע התנגדות למשטר, מבלי לגלוש לאלימות.
המחאה המבוזרת ושבירת מוקדי הכוח
מחאת 2020 שונה ממחאת 2011 לא רק בהיותה מחאה מבוזרת, אלא במי שהיא עומדת למולה, בפיכחונה ובמטרותיה. זוהי מחאה, שאי אפשר לאתר בה מנהיגים ולשחדם שוחד פוליטי, זו מחאה מפוכחת, שראתה מה קרה למחאת 2011 ויודעת להיזהר מזה, וזו מחאה שמבקשת לא רק להוריד משלטונו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים. אחרי שגנבו את קולותיה מן האופוזיציה לקואליציה היא רוצה לא פחות מאשר לשנות את השיטה הפוליטי ואת מבני הכוח בישראל.
המפגינים של בלפור 2020 נלחמים למען חירות, שוויון וערבות הדדית בחברה הישראלית. הם נאבקים בעד זכויות וחירויות הפרט, שוויון אזרחי בכל מובניו, ובפרט שוויון בפני החוק, ערבות הדדית בין אזרחי המדינה, צדק חלוקתי, יחסי שלום עם הפלסטינים ועם המדינות הערביות המקיפות אותנו וקיימות סביבתית. המחאה הזאת דורשת שמוסדות השלטון יתנהלו בשקיפות כלפי האזרח, שלנשים יהיה ייצוג הרבה יותר מהותי ונרחב בממשלה, בכנסת ובכול גופי השלטון, בעד דמוקרטיה ישירה והיפוך היחס בין הנבחר לבין בוחריו. לא הנבחר יקבע את עמדותיו, אלא בוחריו. ואם יסטה מהם גם יודח מתפקידיו. המחאה הזאת דורשת בחירות חופשיות, הפרדת רשויות ועצמאות הרשויות. ולכן, המחאה הזאת דורשת לא פחות ממהפכה מוחלטת בסדרי השלטון בישראל ובקרב נבחריו.
המדובר הוא לא רק באתגר מחשבתי, קוגניטיבי, בשינוי סדר העדיפויות של הבוחרים ונבחריהם – לא צבא-ביטחון, דת-מדינה, אלא קודם כול חירות, שוויון וערבות הדדית, מרכיביה ההכרחיים של דמוקרטיה. המדובר הוא גם באתגר מעשי לגמרי. אי אפשר לשנות תפיסת עולם של שלטון ואת מבני הכוח שהשלטון מבוסס עליהם ללא מהפיכה.
מגפת הקורונה חשפה את שבירתו של השלטון המרכזי, הסמכותני, בכול הנוגע למידת יכולתו להתמודד עם משבר בסדר גודל כזה. הזגזוג של ראש הממשלה ושל משרד הבריאות, בין סגירה מוקדמת ונכונה של שמי ישראל לבין הטלת סגר מוטרפת והיסטרית, ואחרי כן ההליכה הלון ורצוא בין תקנות לבין ביטולן, משיקולים פוליטיים; חלוקת הכסף המופקרת של השלטון לאזרחיו בגדר סמי הרגעה, בעוד שמקומות התעסוקה נהרסים ולמעלה ממיליון ישראלים מצאו עצמם מובטלים; חגיגות הסדר הנורמליציה עם איחוד האמירויות כבגדר 'הסכם שלום היסטורי' עם מדינה שמעולם לא נלחמנו בה, ולהפך, עשינו אתה עסקים בסתר; אי הוודאות בנוגע לפתיחת שנת הלימודים ואי היכולת של משרד החינוך להפוך את הלמידה מלמידה בחללים סגורים, המסכנים בהבדקה, לחללים פתוחים כמו פארקים וגינות ושדות (כפי שנעשה הדבר במערכת החינוך הקיבוצית מזה שנים) – כול אלה גרמו כבר למגזרים שונים בישראל, מן המסעדנים ועד למנהלי מוסדות התרבות, להכריז על מרד.
במצב שבו השלטון מוחזק בידי נוכל, אדם ריק מערכים וחסר תקווה, הנאשם בסעיפי אישום חמורים, במצב שבו הסמכות של השלטון נשברת, במצב שבו עוד ועוד מגזרים מבינים, שאם לא ייקחו את גורלם לידיהם איש לא ידאג להם – המהפכה כבר מתרחשת. מפגיני בלפור, קיסריה והגשרים 2020 לא צריכים להסתתר מאחורי מסכת ההגינות והמוסרנות שכופה עליה משפחת נתניהו, באמצעות שופרותיה וכלי השליטה שבידה. לא רק המחאה מבוזרת. גם המדינה כולה עוברת תהליך מואץ של ביזור סמכויות.
השלב הבא במחאה צריך להיות הסרת הנחמדות מעל ההפגנות, ובו-בזמן כינונה של מפלגה חדשה, המפלגה הדמוקרטית, שתצמח מתוך המחאה, תעמיד את מנהיגיה ומנהיגותיה בראשה – ותעשה לרתימת הכוחות המופלאים של היצירה והאמונה והתקווה שנגלים מדי שבוע בהפגנות הללו – לבנייתה של ישראל חדשה, אחרת, צודקת ושוויונית יותר, ולכן גם הרבה יותר חזקה.
זו גם תהיה הדרך היחידה להבטיח, ששבירת מבני הכוח הקיימים לא תוביל לאנרכיה, אלא להתחדשות גדולה.
