איך יודעים שמדינה מתפרקת מנכסיה, שמערכות השלטון שלה מתפוררות, שמשטר דמוקרטי הופך לדיקטטורה? יש לזה המון סימנים. את רובם אתם כבר רואים בשטח. הפעם אתמקד רק בדבר אחד – בחיסול התרבות בכלל, ובחיסול התרבות בפריפריה בפרט.
רק החודש התבשרנו על סגירת שעריה של הספרייה הלאומית. הספרייה לא סגרה את שעריה מאז 1892, מלבד במלחמת העצמאות. החודש הוציא לחל"ת את 300 עובדיה ועובדותיה, ועקב כך סגרה את אולמות הקריאה, שירותי השאלת הספרים, השתלמויות למורים ולאנשי חינוך, אירועי התרבות המקוונים ועוד. זאת, משום שתקציבה ניזון משלושה מקורות – המדינה והאוניברסיטה העברית, הכנסות עצמיות ותרומות. קיצוץ עמוק במימון המדינה את הספרייה הלאומית, בצירוף הפחתת המבקרים בה בעקבות הקורונה, הם שהביאו להכרח לסגור את שעריה.
הערב קיבלתי הודעה איומה, מהמורה לכינור של מיכאל, שהוא ואחיו דניאל לומדים זה כינור וזה פסנתר, בקונסרבטוריון כרמיאל, על קיצוץ של 75% בתמיכת המדינה בקונסרבטוריונים ברחבי ישראל. קיצוץ זה, כותבים מנהלי הקונסרבטוריונים, "מהווה את המסמר האחרון בארון הקבורה של החינוך המוזיקלי והתרבות הישראלית בכלל. קודם פגעו בתרבות, עכשיו מחסלים את העתודה התרבותית. המדינה מבטלת כמעט את כל תמיכתה במוסדות החינוך המוזיקלי – תת-תמיכה מזערית מלכתחילה, שאינה מאפשרת קיום חינוך מוזיקלי ראוי במדינת ישראל."
משמעויות הקיצוץ הן: העלאות בשכר הלימוד שירחיקו את ילדי פריפריה כלכלית-חברתית מהלימודים; פגיעה בהכנה לבגרות; פגיעה בהרכבים המוסיקליים הקיימים והעתידיים; פגיעה במקצועות התאורטיים; פגיעה במה שחינוך מוזיקלי תקין אמור להעניק לילד, ובמלים אחרות –פגיעה אנושה בפעילות שהופכת קונסרבטוריון לבית ספר אמיתי למוזיקה.
בסרט שלפניכם תוכלו לראות את אימון הערב של מיכאל בכינור. כאשר התאמן היום, וביקש שאצלם זאת ואשלח למחנכת החדשה שלו ולפייסבוק, לא ידענו שמעט מאוחר יותר אקבל הודעה איומה זו מן המורה לכינור שלו. אני מצרף את הסרט הזה כאן, כדי שתראו עד כמה הילד שלי משקיע באימון על הכינור, כמה הוא שמח בו, ועד כמה עמוקה ומהותית החוויה שתילקח ממנו, בעקבות הקיצוץ הזה.
כמוהו לומדים ולומדות בקונסרבטוריון כרמיאל עוד מאות תלמידים ותלמידות, דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, יהודים וערבים. המקום שוקק פעילות, הילדים באים אליו בשמחה ומתקבלים בו באהבה ובמסירות אין קץ. מלבד החינוך המוסיקלי שהם מקבלים בו, הם לומדים עוד הרבה דברים חשובים. כוחו של תהליך, כוחה של התמדה, מחויבות ואחריות אישית, ואפילו הלכות ניקיון, כבוד למסגרת ולמבוגרים המלמדים בה, ועוד הרבה.
קונסרבטוריון כרמיאל, כמו אחיו ברחבי הארץ ובעיקר בפריפריה, הוא בית. לא רק בית מוסיקלי, אלא בית ממש. הפסקת הפעילות בו או דלדולה הם פשוט אסון לכול ילד וילדה הבאים בשעריו. בכול פעם שאני בא לשם, ויושב בחוץ, כי המקום מתנהל על פי התו הסגול, ולהורים אסורה כעת הכניסה פנימה, אני נפעם מחזון הדו-קיום המתקיים בו, מכך שכול ילד וילדה, מכול עדה, מעמד חברתי או מגזר מתקבלים בו כשווים ושוות, ומן העומק התרבותי שהם סופגים בו.
קיצוץ תקציביהן של הספרייה הלאומית ושל מערכת החינוך המוסיקלי בישראל באים על רקע תופעות נוספות. הדחיינות שאפיינה את התנהלותה של ממשלת ישראל, התווית המתווים לפעילות תרבותית והתמשכות הזמן עד לפרסום מתווי ההפעלה של מוסדות התרבות בארץ, שרק פתחו את שעריהם במשורה, וכבר הם עומדים בפני גזרות חדשות, בשל הסגרים בערים האדומות ואיום הסגר הכולל, הפגיעה האנושה, עד כדי פת לחם, במאות ואלפי יוצרים, אמנים ובעלי המקצוע העובדים עמם, ולא פחות מכך, ההרעבה התרבותית של אזרחי ישראל.
השבוע, אתמול ליתר דיוק, גם זימנה משטרת הדיקטטורה לחקירה את הסופרת איריס בוקר, על שום ציוץ רווי אירוניה, שפרסמה אחרי שאשת ראש הממשלה התלוננה על האיומים נגדה באונס, וסיפרה שהיא חשה כאישה מוכה ומוטרדת מינית. הצגת הבלהות הזאת של אשת ראש הממשלה, שפומפמה על ידי בעלה, בנה ושופרותיהם, הייתה רדודה ומושחתת, והסעירה בצדק את ארגוני הנשים ונשים רבות שהוטרדו או נפגעו מינית במהלך חייהן.
הצטברות האירועים האלה, הפגיעה האנושה במוסדות התרבות וביוצרים ואמנים יחידים, וכול בעלי המקצוע הנלווים אליהם, בתחילת זימונים לחקירות של אמנים, וכעת בפגיעה נוראה בספרייה הלאומית ובמערכת החינוך המוסיקלי בישראל, מעלה על הדעת התנהגות של רודנים במדינות אחרות, בתקופות אחרות. כי רודנים בהתהוות תמיד חרדים מביקורת, בעיקר כזו המושמעת נגדם על ידי אנשים ונשים בעלי/ות חירות מחשבה ויצירה, כסופרים/ות, אמנים/ות ואינטלקטואלים/ות. בכול המדינות ההופכות מדמוקרטיות לדיקטטורות, תמיד הרודן פוגע קודם כול בסופרים, באמנים, במוסדות התרבות ובחינוך לתרבות, משום שאלה מערערים, מעצם קיומם, על תקפות עריצותו ועל מידת יכולתו להנדס את התודעה של אזרחיו עד כדי הפיכתם לנתינים.
ראש הממשלה הנאשם וסובביו אינם שונים מכול קודמיהם. אבל מוטב שילמדו גם את סופם המר. רודנים הפוגעים בתרבות עמם וארצם, מוצאים את עצמם לבסוף מושלכים לבור כלא או לבור תחתיות. ובכתבי זאת אינני מתכוון, חלילה, לאיים על איש. גם אין לי יכולת כזאת. אני פשוט מציין עובדות היסטוריות נכוחות. ניקולא ואלנה צ'אוצ'סקו, שהשתלטו על גופי התרבות, המדע והתקשורת בארצם, רדפו סופרים ואמנים והחרימו את ספריהם, היו בטוחים שעמם אוהב אותם. הם כול כך היו בטוחים בזה, שלא הייתה להם שום בעיה להקים מונומנטים להנצחת עצמם ולחיות חיי נהנתנות חזירית בארמונותיהם. אתם יודעים איך זה נגמר. מי שפוגע בתרבות, מי שפוגע ביוצריה, מי שפוגע באזרחיו, זה קיצו.
ומוטב שהדבר הזה יובן גם ברחוב בלפור.
נ.ב.
סרת התרבות הקודמת, האישה האיומה, מירי רגב, התפארה בסיום הקדנציה שלה על כך שהזרימה תקציבים לתרבות בפריפריה. איפה היא, איפה השבח העצמי שלה, ואיפה המציאות עכשיו.
