“זוהי הקריאה האחרונה לנוסעי טיסת אל על לוושינגטון. עצרו את הסגר, הציבור באי ספיקה. אל תעזו לאשר פה סגר ממושך ואז להמריא מכאן לטקס בוושינגטון!”
הלוואי ומישהו שומע את זה. אבל כנראה שלא. רגע אחרי שיאשר בישיבת הממשלה את הסגר, שיוטל עלינו למשך חודש ימים לפחות, יעלה הנאשם עם רעייתו ובניו על מטוס ‘אל על’, שייקח אותם לוושינגטון. בדרך ינעם להם חיכם. התפריט כבר פורסם ברשתות החברתיות. הם יסעו מכאן, יעבירו כמה ימים בנעימים, אינני יודע אם ישובו ארצה עוד לפני החג או יבכרו להישאר שם.
אנחנו נישאר כאן, ממהרים לעשות את הקניות לחג בכסף שאין לנו, כדי לבשל ולהכין ארוחת חג עגומה, שבה שוב נשב בזום מול הורינו, לארח להם לחברה בשעה שהם אוכלים געפיטלע פיש קנוי.
חוסר הצדק ואי ההגינות במצב הזה זועקים לשמיים. כול מנהיג בעל אחריות לאומית, מוסריות ורגישות לאזרחיו, היה דוחה את טקס החתימה עד אחרי החגים והסגר, או שולח תחתיו את שר החוץ, כפי שעשה מנהיג איחוד האמירויות. אבל הנאשם אינו מנהיג, ואין בו אף אחת מן התכונות הללו. הוא נרציסט, שאינו רואה איש מאתנו, אלא את הלגאסי, את המורשת שיותיר אחריו. הוא רוצה להותיר אחריו מורשת של גדלות, כזו שאביו גידל את אחיו אליה, ומשנפל במבצע אנטבה, העביר אותה בלית-ברירה אליו.
אבל ביבי נותר ביבי. אדם ירוד, שאין בו טיפת שאר רוח והבנה לנפש עמו. ולמעשה, איננו מעניינים אותו כלל. לא אתפלא, אם באופן סמוי, תת-מודע, הוא נוקם את נקמת אביו בישראלים. העם שלא הכיר בגדולת אביו הרביזיוניסט כהיסטוריון מהולל, המדינה שהממסד האקדמי שלה הקיא מתוכה את אביו, בן ציון מיליקובסקי, שהחליף שמו לבן ציון נתניהו, כדי לצקת בשמו את גדולתו בעיני עצמו – משלם כעת את נקמת אביו המנוח.
כי נקמה, כמו שלימד אותי פעם בן זוג אהוב, היא מאכל שאוכלים אותו קר.
זה מה שהנאשם הקדיח ומאכיל אותנו בו. נקמת אביו המודח, המודר. חורבן ישראל, ובייחוד הסתה נגד דור מייסדיה. לא סתם בחר בנו, יאיר נתניהו, נצר נרציסטי שלישי למשפחה, לשסות את אנשי בית שאן בחברי ניר דוד. השיסוי של אנשי עיירות הפיתוח בקיבוצניקים נועד להצית כאן מלחמת אחים, שתשבור סופית את ‘ישראל הראשונה,’ זו שגרמה לבן ציון מיליקובסקי להסתלק מכאן עם בניו לאמריקה, זו שכעת תובעת את בנו למשפט. אותה ‘מפלגת צלאח א דין,’ הביטוי שברדוגו כל כך אוהב להשתמש בו, אותה אליטה ירושלמית ותיקה, זו היוצאת כעת נגד נתניהו, היא היא זו שהוא רוצה לשבור, כנקמה מאוחרת של אביו.
ייאמר כאן, אם כן, במפורש. הפער בין טיסתו של נתניהו לוושינגטון, בתחילה מתוך כוונה לטוס במטוס פרטי, ואז, בשל הביקורת, במטוס ‘אל על,’ לבין הטלתנו לסגר בן חודש ימים לפחות, כמו הפער בין ניסיונו לקבל החזר הוצאות אישיות אסטרונומי מקופת המדינה, בשעה שאנו נאנקים כאן ללחם, אינו מקרי. אלה תופעות המאפיינות מנהיגים נרציסטיים, המצויים בניתוק מוחלט מעמם, ובטוחים שהכול מסביבם זוממים להפילם מכיסאם. ההיסטוריה מלאה בכאלה, וגם מראה את סופם.
אבל בנימין נתניהו לא לוקח בחשבון דבר אחד. שהציבור כאן הגיע לאי ספיקה. לאי יכולת לשאת עוד אותו, את שקריו, את הניתוק שלו מן הציבור, את המלחמה הנפסדת שלו בשלטון החוק, את ניסיונו לערער ולשבור את הדמוקרטיה ולקרוע את עמו לגזרים. הציבור כאן הגיע לאי ספיקה של המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי שבנימין נתניהו קלע אותנו אליו, בשל משבר האמון שגרם לאזרחי ישראל בממשלתם, על ידי התנהלותו המופקרת שלו עצמו.
יתר על כן, הכרחיות הסגר אינה ודאית כלל. את ההחלטה על הסגר קיבל נתניהו על סמך המלצות של אנשים שאינם רופאים אפידמיולוגיים, וכול מסבירניו מטעם משרד הבריאות מגמגמים במהלך סוף השבוע, כאשר הם מסגירים את חילוקי הדעות ביניהם בנוגע לכמות החולים הקשים באמת, את חוסר היחס הסטטיסטי בין כמות הנדבקים לבין כמות החולים קשה וכמות המתים הפוחתת, ואת מטרתו האמתית של הסגר – שמירה על יכולת הספיקה של בתי החולים ושל מערכת הבריאות.
בכול המדינות שהונהג בהן סגר נוקשה, הוא הגביר את מספר המתים. כי סגר כזה לא רק גורם להעלאת ההדבקות בבתים, הוא גורם גם לייאוש, לשבירת מטה לחמם של רבים, ועמם גם להתעצמות תופעות קשות כמו אלימות בתוך המשפחה, דיכאון, התאבדויות, הזנחת הטיפול הרפואי בשלל בעיות אחרות.
הסגר הזה אינו בא מתוך הכרח רפואי, אלא כהחלטה פוליטית. הוא נועד לכסות על מחדל הצמצום התקציבי במערכת הבריאות, ולהבטיח שראשי רשויות מקומיות לא יתמרדו נגד סגר בעריהם בלבד. למעשה, הסגר הזה הוא עוצר, מערך של ענישה קולקטיבית של ציבור שלם, בשל הזנחת הממשלה את תפקידה בתקצוב מערכת הבריאות מזה עשור ויותר, ובשל אי היכולת של הממשלה והעומד בראשה למשול, לבודד ערים אדומות, ולאפשר לשאר האוכלוסיה להמשיך בחייה.
יש נגיף באוויר. יש מחלה. היא לא מגפה, מפני שלו הייתה מגפה היו צונחים פה אנשים מתים לאלפיהם ברחובות. היא מחלה נגיפית חדשה, שתוצאותיה לפרט קשות מנשוא. אבל היא הפכה למגפה שלטונית-תקשורתית, שהנאשם משתמש בה לצרכיו. כדי לשבור באמצעותה את רוח הציבור ואת יכולת עמידתו מול שלטון מושחת ודיקטטורי, וכך לשמר את שלטונו.
לא לחינם קראתי השבוע לנתניהו, להכריז על נבצרות בו-בזמן שהוא מכריז על סגר. מחלה נהפכת למגפה כאשר ההמון מפיץ אותה לכול עבר, בהתנהגותו. זה קורה, כאשר נוצר משבר אמון מוחלט בין הציבור לבין ממשלתו. עצם התנהלות הציבור בישראל למול מחלת הקורונה מעידה כאלף עדים לא על חוסר האחריות של הציבור, אלא על עומק משבר האמון בינו לבין השלטון. ולכן נתניהו חייב לצאת לנבצרות, או להיות מוצא לנבצרות על ידי היועץ המשפטי לממשלה ובית הדין הגבוה לצדק, להתפנות לניהול משפטו – ולהותיר בידי אחרים את הטיפול במשבר שקלע אליו את ישראל באיוולתו.
לסיום, אומר לכם מלה אישית. למן הבוקר אני מרגיש את היאוש עולה וגואה בי. הידיעה לפיה יהיה עלי לבלות לפחות חודש עם ילדיי בבית קשה לי מנשוא. אני כמובן שמח בהם ואוהב אותם, אבל להיות סגור איתם יחד בבית, משמעו שלא אוכל לעבוד לפרנסתי, זה יקלע אותי למצב קשה, כמו עוד רבים ורבות מכםן, ואנחנו עוד גרים בישוב קהילתי קטן, שהילדים יכולים לצאת ולשחק בו. ואפילו כאן, אגב, יש כעת כמה וכמה חברות וחברים בבידוד.
אנחנו נעבור את זה. עם ישראל ידע מבחנים קשים מאלה, ושרד אותם. אבל זאת, בתנאי אחד – שהנאשם, בנימין נתניהו, ייצא לנבצרות, או יישאר באמריקה. משם הוא בא, שיחזור לשם. ויניח לנו להתאושש ממנו ומשלטונו.
