“אתה לא בכאוס, אילן, אתה בציפייה,” אמרה לי הערב חברתי, הסופרת והמתקשרת, מרסלה לונדון, בשיחה הדו-שבועית שלנו. “אני מזכירה את זה גם לעצמי. אני לא בכאוס, אני בציפייה.”
רק שמעתי את המשפט הזה מפיה, קפצתי ממקומי.
“מרסלה, המשפט שאמרת עכשיו הוא אדיר. הוא מסכם בדיוק את שיחתנו, ואני מבקש ממך רשות להשתמש בו בשמך,” אמרתי לה. והיא כמובן הסכימה.
*
בין ‘כאוס’ לבין ‘ציפייה’ ישנו מנעד רוחני ונפשי שלם, כמו בין חורבן וגאולה. כאשר אדם, או אומה, מעידים על עצמם שהם בתוך כאוס, הם מנציחים בתוך עצמם את חורבן המציאות כפי שהכרנו אותה, את שבירת הערכים ואת ערעור הסדר החברתי, את החרדה ואת אי הוודאות האיומה הצפונה לנו בעתיד. אולם, כאשר אדם או אומה מעידים על עצמם שהם ב’ציפייה,’ הם מבטאים בזה כבר התגברות מסוימת על הכאב ועל הייסורים הכרוכים בחיים בתקופה פרועה ופרומה, מדכדכת ומבהילה. כוחות הנפש האישית והלאומית עוברים תהליך של התמרה, מייאוש לתקווה, מחורבן לגאולה.
בשיחות בינינו מרסלה נוטלת על עצמה להזכיר לי להגן על עצמי, לחשוב חשיבה חיובית ולא לאבד תקווה. לא אחת אני מתמרד נגד זה, משום שלעתים ההתכוונות לחשיבה חיובית קשה לי, למול קשיי החיים וטירוף המציאות. אבל הערב קיפלה במשפט אחד את מה שלהערכתי נחוץ לכולנו – לעבור מתחושת כאוס מייאשת – לדריכות של תקווה.
ההתמרה הנפשית, הרגשית והרוחנית הזאת, בין תחושת אבדן וחוסר שליטה, התבוססות בייסורים וזעקת האסון, לבין נטילת השליטה עד כמה שאפשר לידינו לשם שחזור התקווה, כתיבת ברית חברתית חדשה ורקימת חזון חדש, היא פטנט יהודי מוכר. בכול אותן פעמים רעות, שבהן האדם היהודי והאומה היהודית חשו בפער עמוק ומתסכל בין הבטחת האל למאמיניו, לבין המציאות שבה חיו, בכול אחת מתהפוכות ההיסטוריה, שעברו על העם היהודי, תמיד קמו נביאים או משיחים, שידעו לשנות את מצב התודעה של היחיד ושל האומה, ובזכותם, בסופו של דבר, זכינו לתקומתו של העם היהודי, לתחיית לשונו ולראשית קיבוץ הגלויות, במדינת ישראל.
המתח בין הדת לבין המציאות מתעורר כול אימת שהמציאות מתרסקת. בכול דור ודור מוצאים את עצמם בני אדם מאמינים ניצבים מול התהייה חסרת המענה וחסרת הפשר, איך אלוהים יכול היה להסכים להרס חייהם, לחורבנם, לייסוריהם ולמיתותיהם המשונות, בשעה שהם בניו הנבחרים, ועושים כול שביכולתם כדי לרצות אותו, לדבוק באמונה בו ולעמוד באיסורים ובהיתרים, בחוקי ההלכה ובאורחות הפולחן, שהנהיגו בני אדם כמותם, שהשימו עצמם למתווכים בינם לבין אלוהיהם.
הפער העמוק והאימננטי הזה, בין ההבטחה של כול דת למאמיניה, לבין חייהם בפועל, מייצר מתוכו, כמו כור יוצר מתמיד בפעולתו, מיני פתרונות אמוניים, שנועדו לגשר עליו בעבור האדם המאמין. כך ההתפלפלויות בנות מאות השנים בדבר תורת השכר והעונש, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כך ההבטחות בדבר גן עדן וגהינום, כך תורת הגלגול וכך גם האמונה, לפיה ייסורי האדם בדורו הם בגדר ‘חבלי משיח,’ שתוקפם ומכאובם, זוועתם ואימתם, מגלים דווקא את היפוכם, את קרבת הגאולה ומשיח לבוא.
“הרעיון המשיחי,” כותבת פרופ’ רחל אליאור, בספרה המונומנטלי, “הבעל שם טוב ובני דורו”, “מהותו הגואלת הייתה טמונה בהתרסה נגד שרירות הניסיון ההיסטורי בעבר ובהווה, ובאימוץ התובנה, שבעתיד הרוב יסתיים הסדר המוכר, וייכון סדר חדש, שבו ‘הכול יכול להיות אחרת’.”
ההתייחסות לפוגרומים, לפרעות ולשואה בגדר ‘חבלי משיח,’ היא זו שאפשרה לעם היהודי לעמוד בסבלותיו האיומים כול שנות הגלות, משום שברגע שהיחיד היהודי והעם היהודי האמינו שכול הפרעות והפורענויות שנפלו עלינו הם בגדר ‘חבלי משיח,’ הם הצמיחו מתוך הכרה זו גם את התמרת הייסורים בתקווה – בתקווה שהנה הנה קרובים ימי משיח לבוא. כך היה אחרי פרעות ת”ח ות”ט, שהצמיחו מתוכן את התחדשות החסידות בידי הבעל שם טוב, ואת התנועה השבתאית, בראשות שבתי צבי, ואחרי כן בנו ברוכיה ויורשם יעקב פרנק. כך היה גם אחרי הפוגרום בקישינב, שהצמיח מתוכו את התנועה הציונית כתנועה לאומית, כך היה אחרי השואה, שהצמיחה מתוכה את מדינת ישראל, וגם טוענים לכתר משיח כמו הרבי מלובביץ’ ועוד רבנים ומנהיגים יהודיים.
אבל הציפייה למשיח נידונה תמיד למפח נפש, לריסוק התקווה האישית והלאומית. משום שעצם הגדרתו של משיח כמי שיביא לקיבוץ גלויות ולתחיית המתים, וכול שאר הדברים הקשורים בדמותו של משיח, ממוצאו מגילוי עריות, דרך מעמדו בעולם העליון ובעולמות התחתונים, ועד היותו גואל ונוקם – הם גדולים ממידתו של אדם. ואמנם, בכול תקופה של חורבן ביקש עם ישראל למשוך עליו מלך, או לחילופין מלך המשיח, ובכול פעם מחדש נדון הדבר לשברון הלב ולמפח הנפש.
הדברים הללו נכונים לכול תקופה היסטורית בחיי העם היהודי, וביתר שאת גם כעת. בנימין נתניהו השיג את שלטונו על ישראל והחזיק בו באמצעות הפחד. אחרי שכבר ביסס לו חיים כבנימין ניתאי, איש עסקים בארצות הברית, שב ארצה בשל נפילת אחיו יוני, ומראשית כניסתו אל החיים הפוליטיים בישראל בנה את תדמיתו כאדם הרהוט, המשכיל, החכם והחזק מכול מנהיגי ישראל בדורו ובדורות שקדמו לו.
אמנם, בכול פעם מחדש צצו דברים שסדקו את התדמית שניסה לשווק. השמועות על תיעוד בגידתו בשרה אשתו, בשלהן אץ לאולפני הטלוויזיה בפאניקה ונשא וידוי נרגש של בעל קרנן למול פני האומה, הקשר שנפלט מפיו בשידור חי בראיון בטלוויזיה, בכול הנוגע לאישור המכירה של צוללות גרמניות למצרים, ועוד. אבל בד-בבד עם זאת ידע להעצים בהתמדה את הסכנות הקיומיות העומדות לפתחה של ישראל, מן הפצצה האיראנית ועד למגיפת הקורונה שתמיט על האנושות את קיצה – כדי לחזק באמצעות הפחד, כמו שמדפנים קיר סדוק בטיח, את תדמיתו כמנהיג האומה.
מי שבאו וביקשו להתחרות בו ניסו את אותו הטריק. בני גנץ וגבי אשכנזי, שניהם רמטכ”לים לשעבר, ניסו לתפור לעצמם תדמית של מנהיגים. אצל אשכנזי התערבבה הנכלוליות והעורמה וקלקלה לו את השורה. אצל בני גנץ, החליפה פשוט גדולה על מידותיו. מדובר באיש טוב וישר דרך, אבל חיוור, גמגמן נטול כריזמה, ששום עצה של אסטרטג פוליטי לא יכולה להצמיח לו חוט שדרה פוליטי של מנהיג לאומי בעל שיעור קומה. היא פשוט חסרה.
אין בי שום הנאה לכתוב דברים כאלה. האנשים היקרים האלה ‘נכנסו מתחת לאלונקה,’ ביקשו לחלץ את ישראל מן המשבר המנהיגותי שנקלעה אליו, ומן המשבר הבריאותי, חברתי וכלכלי שהעצים אותו בנימין נתניהו, משום שממנו בדיוק הוא שואב את כוחו הפוליטי, כמו גם משיסוי הישראלים בעם היהודי בתפוצות, היהודים והערבים בתוך ישראל, הדתיים והחילוניים, הקיבוצניקים ואנשי עיירות הפיתוח, המזרחיים והאשכנזים ועוד. אבל השבר שנקלענו אליו אינו נובע רק מחולשתם של מחליפיו, ומכך שהיו נתונים אם לסחיטה רגשית ואם לסחיטה פוליטית מצד נתניהו, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי לשמר את שלטונו. הוא נובע מן הציפיות המופרזות, הלא-ריאליות והלא-דמוקרטיות של עם ישראל ממנהיגיו.
עם ישראל אינו זקוק למשיח, גם לא למנהיג מורם מעם. כול מי שקם ומעמיד את עצמו כבעל יכולות סגוליות להנהגת ישראל דינו להידרדר. הכוח משחית, ותחושת האני ואפסי עוד מביאה לידי שחיתות, נהנתנות ופשע. עם ישראל זקוק כעת לקבוצת נשים ואנשים, שכולם בשר ודם, יודעים שהם בשר ודם, מבינים שהם עלולים להיכשל במכשלות בשר ודם, ועל כן הם גם ישרי דרך, מצניעי לכת, חיים בצנעה, עושים מלאכתם למען הציבור בענווה ומתוך הקפדה על ניקיון כפיהם, ולא מבקשים להם תמורה לבד משכר הוגן – ואת הזכות הגדולה לתקן את חיי ישראל ולהביא את עם ישראל למדרגת ההתפתחות הבאה שלו – חיים מתוך ביטחון ושלום על אדמתו, וקיבוץ כול גלויות ישראל, מקרוב ומרחוק, מצאצאי האנוסים והמומרים, משבטי ישראל האבודים ומן הקהילות היהודיות, שחיו בהסתר בכול רחבי תבל, בעולמם של הנצרות והאיסלם – לעלות ארצה, להתאחד עם אחיהם ולחיות כאן איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
תחילתו של תהליך תיקון זה הוא בנטילת האחריות לידינו. אל לנו לצפות ממנהיג זה או אחר, או חלילה ממשיח זה או אחר, שיושיע אותנו. בכול אחד מאתנו טמונים ניצוצות משיח, במובן זה שכול אחת ואחד מאתנו אחראים לגורלנו. אין ולא יהיו מלכה או מלך, שיעשו את עבודת התיקון בעבורנו. בנו תלוי הדבר, וזה מתחיל קודם כול בהכרה הזאת, ואחרי כן בהפיכתה לכוח הפועל במציאות.
במישור המיידי, מדובר בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי ביום שני הקרוב, בכנסת ישראל. אם חברי וחברות הכנסת של ישראל חפצי חיים הם, אם הם מבינים שכולנו בשר ודם, ולכולנו הזכות והחובה לחיות כאן חיים בטוחים, של שלום ושל תקווה, עליהם להתכנס יחד, להצביע על הדחתו של ראש ממשלת ישראל מתפקידו, ולמנות מתוכם בו-ברגע אדם מוסכם, שיעמוד בראש ממשלת ישראל עד למערכת הבחירות הבאה.
עד לאותה מערכת בחירות, עתידות לקום כאן מפלגות חדשות נוספות, שתבאנה עמן את התקווה. אבל תנאי קודם הוא, שכול נציגי ישראל בכנסת הנוכחית, או לפחות 61 מהםן, יסכימו ביניהם על מועמד אחר לראשות הממשלה, שיחליף את ראש הממשלה הנוכחי ללא בחירות, אלא מתוך הסכמה לאומית.
אישית, אני מציע לצורך זה את משה (בוגי) יעלון. רמטכ”ל לשעבר, איש מעש, איש ימין, המקובל על כול חלקי העם כאדם ישר דרך, חרוץ ועקבי בדרכו. רק הוא, ולא יאיר לפיד, שאני מעריכו באופן פרטי, יוכל לחולל את המהפך הזה, שיאפשר לנו לשחרר את הפקק ברחוב בלפור, להסיר מדרכנו את האיש המושחת והמשחית הזה, שהשתלט עלינו, ולהשיב לעצמנו את האמונה ואת היראה ואת התקווה.
שתפו והפיצו, והיו רק בטוב.
- את הפוסט הזה אני מקדיש באהבה לר’ יוסי בזר. הוא ואני יודעים למה.
