לפני כמה חודשים, בהמלצת מערכת החינוך בתובל, התחלתי עובר הדרכה הורית בזום, אצל פסיכואנליטיקאית, המתמחה בטיפול בתאומים. דיברנו על נפרדות, על גבולות, על דרכים לעבוד בהן עם הילדים ביומיום, וגם לא מעט על דפוסי ההורות שאני הכרתי בילדותי, מה לקחתי משם, מה אני מעביר לילדיי, מה לשפר.
מאז עברנו תהליך. ביני לבין הילדים וגם ביני לבין עצמי. כיום השיחות בינינו מגיעות למעמקים רגשיים כאלה, שהן משתלבות לגמרי בספר הבא שאני כותב. הן מזינות את מחשבותיי, את רגשותיי ואת חלומותיי, וכבר הבנתי, שהמטפלת הזאת פשוט נשלחה לי מאלוהים, כדי לעזור לי לכתוב את הרומן הבא שלי, שאני מתמודד בו עם משולש אהבים מיוחד, מסעיר ופגיע, המהדהד בתוכו, כמו תמיד, גם עניינים שביני לבין עצמי.
כבר מתחילת השיחות היה ברור, שהגיע הזמן להפריד את הילדים, כול ילד לחדרו ולמיטתו. אמנם, בבית היה מלכתחילה חדר ילדים גדול, עם הכנה לחלוקתו. אבל הילדים סירבו לישון בו, מפני שחלונותיו מופנים אל הצד ממנו באה הרוח, צפון מזרח, ובגיל ארבע זה הפחיד אותם. לכן, בזמנו, התקנו קיר גבס, פיצלנו את החדר הגדול לשניים, אחד לי ואחד לאבא שלי, והילדים קיבלו את חדרי.
בחדר שהיה להם עד כה היו שתי מיטות, אבל על פי רוב ישנו זה עם זה. הם רגילים לזה מן הרחם, ולא פעם, כשבאתי לראות מה שלומם בלילה, ראיתי אותם מפותלים ומתגלגלים זה בזה. וזו בדיוק אחת הסיבות שהבנו, שזהו זה, הם תכף בני תשע, והגיע הזמן לסדר לכול ילד חדר משלו.
בשבת לפני שבועיים עשיתי את זה. ביקשתי עזרה משכנים, שבאו ועזרו לי להעביר מיטות כבדות מחדר לחדר. מיכאל קיבל את החדר שאני ישנתי בו, דניאל את החדר של סבא, סבא עבר לחדר שהילדים היו בו יחד, ומלכתחילה היה אמור להיות חדרי. אני ירדתי לממ"ד.
כדי להפוך את הממ"ד לחדר שינה, היה עלי לפנות ממנו, בעצמי, כונניות ספרים מרובות ומעלות אבק. אחרי כן, להתקין בו מזגן קטן. ואז, אחרי שכול אחד מאתנו היה בחדרו החדש, הבטתי מסביב, בקירות המזוהמים מכתמי בוץ ושומן ומזון, בריפוד הקרוע והמלוכלך של ספות הישיבה, בשתי כורסאות הטלביזיה השבורות, שאת הריפוד שלהן כבר אי אפשר היה לנקות, אבל אחת מהן, רחבה במיוחד, אהובה על כולנו וסירבנו להיפרד ממנה. ואז החלטתי שאני נכנס לשיפוץ. ריפוד כול הריהוט מחדש וצביעת הבית.
מנהלת החשבונות שלי הודיעה לי, שיש לי זכאות למענקי קורונה לעצמאים. זכאות טכנית, לא זכאות מהותית. משמע, אם אמשוך אותם אצטרך מתישהו להשיבם. החלטתי למשוך אותם, הן כדי לממן את היומיום, כי אמנם אני עובד הרבה, עורך שלושה ספרים בו-זמנית, מקיים ארבע סדנאות מדי שבוע ועוד, אבל זה לא מכניס מספיק כסף, והן כדי לממן את צביעת הבית וריפוד הריהוט.
אם אצטרך להחזיר את הכסף הזה למדינה, וכנראה שיהיה עלי להחזירו, אפרוש אותו בכמה תשלומים, או אטול הלוואה מחברת האשראי. אבל לחיות בתוך בית נקי ומסודר, זה הכרח מבחינתי. בייחוד כעת, כאשר מזה תשעה חודשים אני סגור בבית, עובד וכותב ומלמד בבית, ויוצא ממנו רק לשתי תכליות – קניות מזון וביקורי רופא.
בתחילה חשבתי לצבוע אותו לבד. עם הילדים. אבל במצבי ובגילי זה כבר היה הרבה מעבר לכוחותיי. לכן עשיתי מכרז צבעים, ובחרתי בצבעי חרדי מנצרת עלית. הוא עובד אצלנו כבר שלושה ימים, וסיים היום את הקומה העליונה. ביום ראשון הוא עובר לקומה התחתונה. בינתיים גם הריהוט כבר הגיע ממרפדיית העמקים, שעשתה עבודה טובה, יפה.
הערב, אחרי שהצבעי הלך הביתה, אספתי את עצמי והתחלתי לנקות את הבית. קודם כול את הקומה העליונה. טיטאתי, שטפתי, ואז רכנתי על הפרקט, עם סכין קהה וסמרטוט, ועברתי כול סנטימטר עד שרצפת הפרקט הייתה נקיה. האמת היא שהתכוונתי שמישהי תעשה זאת בעבורי, אבל ברגע האחרון היא הודיעה שלא תוכל להגיע. אז חייכתי לעצמי, דמיינתי תמונה שלי, בבגדי עבודה, רוכן על הארץ, ולבסוף החלטתי לחסוך מכםן את המראה הזה. המשכתי לקרצף, אחרי כן הזזתי את כול כונניות הספרים והמיטות למקומן, וניקיתי היכן שעמדו בו. עשיתי כיורים וחרסינות, וירדתי למטה, ואז ניקיתי את הרצפות, השיש והחרסינה גם בקומה התחתונה. אמנם, ביום ראשון הקומה התחתונה תתלכלך מצבע, אבל באמצע ישנה שבת, ואת השבת אני רוצה לקבל בבית נקי.
סיימתי לא מזמן, נטול כוחות. אבל שמח. בשישבת אתלה מחדש תמונות בקומה העליונה, ואז אתחיל בהזזת ריהוט ובפינוי חדרים בקומה התחתונה. זה יהיה קשה, אבל אני מביט קדימה. עד אמצע-סוף השבוע הבא ניהנה מבית נקי ומסודר. היום, בתחנת ההיסעים, אמרתי לנועה שכנתי, שיש לה תאומים שנה מתחת לבניי, "הגעתי לשלב הכי כיפי בהורות." היא הרימה אלי את עיניה. "אני צובע כעת את הבית ומחליף את הריפוד." היא פרצה בצחוק, יודעת בדיוק למה אני מתכוון.
אחרי שנות התינוקות והפעוטות והילדות המוקדמת, הבית תמיד נראה כמו מזבלה. איזה כיף להשתחרר מזה.
בעבורי זה גם תרגול בחיים בהווה. שנים רבות הייתי נתון בחרדה קיומית. כעת אני לומד להשתחרר ממנה, לפחות בכול הנוגע לילדיי ולי. הילדים גדלו, בגרו, אני למדתי איך להתנהל אתם טוב מבעבר, בהחלט נפתח מרווח רגשי ופיסי בבית, כזה המאפשר את סידור הבית, קצת יותר שעות קריאה וכתיבה בעבורי, ואפילו שלווה ושקט.
זה הזמן הטוב ביותר לזמן לי גם בן זוג אהוב ואוהב. והלוואי ויגיע כבר מישהו.
אבל מתחת לכול זה, בכול זאת מפעפעת החרדה. הבוקר קמתי מחלום חוזר, הפוקד אותי מאז 2002, מזה 18 שנה. בחלום אני עדיין בעל משרד יחסי ציבור גדול, בית קפה וחנות ספרים בנווה צדק, בית הקפה מתמוטט, אני נקלע לחובות כספיים אדירים, ובלית ברירה עלי לזמן אל חדרי אחד אחד ואחת אחת את עובדי ועובדות משרד יחסי הציבור שלי, ולפטרם, פשוט משום שאין ביכולתי לשלם להםן משכורת. שבור לב, אני עושה זאת, ואחרי כן מודיע לבית הבית שעלי להשיב אליו את הנכס ששכרתי מידיו, אחרי כן אני גם מטפל בפינויו.
החלום הזה, הביעות הזה, שמגיע ה-15 לחודש ואין לי ממה לשלם משכורות לעובדיי, לא מרפה ממני מאז שנת 2002, השנה שבה המשבר הזה התרחש. נקלעתי אז לחובות של מיליון וחצי שקל לארבעה בנקים, ספקים ועובדים. הבנקים הוציאו נגדי ארבעה תיקי בהוצאה לפועל, עם צו איסור יציאה מן הארץ. פיטרתי בזה אחר זו את הטובים בעובדיי, הא/נשים הכי טובים/ות שאי פעם עבדתי במחיצתםן, ואת הטראומה הזאת, את הרגעים שבהם פיטרתי אותםן, לעולם לא אשכח.
היום, ממרחק 18 שנים, אחרי שנחלצתי מרוב החובות ההם, בדרכים ניסיות לחלוטין, בעזרה ישירה מן היקום, ואחרי שספרי 'מעשה בטבעת', שנכתב ממש בתוך המשבר ההוא וראה אור אחריו, הצליח כול כך, ואני הפכתי לסופר, הולדתי בנים ועברתי מתל אביב לגליל, אני מביט בכול אלה, ומודה לאלוהים, לאבא שלי, לאחיי וגיסותיי, לעצמי ולילדיי, על כול הדרך הזאת. העבר היה קשה. אבל הוא עבר. עכשיו הווה, ואני רוצה לחיות בהווה. הכי טוב שאני יכול במסגרת האפשר.
ישנם א/נשים החווים ברגעים אלה את המשבר הנורא ההוא, שחוויתי אז, כשעסקיי התמוטטו, ולא היה לי אפילו כסף לדמי נסיעה באוטובוס. זה הגיע עד כדי כך, שפעם ביטלתי פגישה בבית הנשיא כי לא היה לי כסף לאוטובוס לירושלים, ופעם אחרת אבא שלי היה צריך לרוץ מבית המשפט כדי לחלץ אותי ממעצר, כי לא היו לי 1000 שקלים לשלם בהם את התשלום החודשי להוצאה לפועל.
הייתי שם, ואני יודע. זה קשה נורא. זה מייאש עד מוות. זה מבייש, ההכרח לבקש עזרה במזון, בסיוע משפטי, בכול דרך. אבל זה עובר. המשבר שאנו נתונים בו, האנושות כולה, הוא גלובלי, הוא עיוור. אבל הוא יעבור. העיקר לא לחשוש להודות בקושי, לא להתבייש לבקש עזרה מכול גוף חוקי ואדם שאפשר לבקשה מהם, לשאת עיניים קדימה ולדעת, שזה יעבור. בסוף זה תמיד עובר.
