הבוקר, אחרי אימון הכושר וארוחת הבוקר, עמדתי במטבח, ופתאום הרגשתי איך אני נתקף בזעם איום, מעורבב בתחושה עמוקה של חוסר אונים. זה היה כול כך חזק, שהילדים קלטו זאת מיד מטון דיבורי, ושאלו למה אני כועס עליהם. אמרתי להם, שלא עליהם אני כועס, אלא על משהו אחר, ומיד הסתגרתי בחדרי, שם שהיתי עד שנרגעתי.
בתוך כך התבוננתי בעצמי. אמרתי בלבי, שזה בדיוק מה שקורה כעת בהרבה מאד בתים ומשפחות בישראל. תחושה עמוקה של חוסר אונים למול התפשטות המוטציה בד-בבד עם התקדמות החיסון של האוכלוסייה נגד הנגיף, ולמול ההחלטה המקוממת על סגר, והמשחק בתודעת הציבור. בתחילה דיברו על סגר קצר, בן שבועיים. אחרי כן אמרו שסביר להניח שיימשך שלושה שבועות עד חודש. בסוף היום, אחרי ששר החינוך החליט להפעיל את מערכת החינוך, כבר האמיר משכו של הסגר לחמישה שבועות. בחמש הודיעו שהמשטרה פורסת מחסומים בכבישים, כדי לאכוף את הסגר. בשבע הודיעו שהמשטרה מקפלת את המחסומים, מפני שיצרו פקקי תנועה אדירים.
חוסר האונים למול המגיפה, למול אוזלת היד של הממשלה המתפרקת ושל קבינט הקורונה התגבר בי, כמו ברבים אחרים, עם קריאת מכתב שהפיצו מומחי בריאות הבוקר, ובו הראו כיצד הנתונים על המגיפה, תפוסת בתי החולים, מספר החולים הקשים ומספר המתים, במסמך שהונח בפני קבינט הקורונה והביאו להחליט על סגר – הם נתונים מהונדסים במכוון, ולכול הפחות נכתבו ונערכו ביד גסה. המסקנה היחידה מאלה היא, שהסגר הזה הוא אכן סגר פוליטי, שלא נועד להדברת המוטציה החדשה, אלא לאפשרות הביטול של הדיון הראשון במשפטו של ראש הממשלה, החל ב 13.1.21.
חומר האונים מול כול אלה מעורר זעם, וזה זעם קשה ואלים, שאין לו פורקן. הדרך היחידה לפרוק אותו היא במחאה, בהפגנות ליד הבית, בגשרים, בקיסריה ובבלפור, וראינו כבר אתמול כיצד המפגינים הפתיעו את המשטרה, צרו על בלפור ולפידים בידיהם, ובסופו של דבר גם הבעירו בהם אש למול המסך השחור הנתעב.
הדרך האחרת, ההרסנית, שבה חוסר האונים המעורבב בזעם עלולה לבוא לידי ביטוי באלימות עצמית, משמע התאבדות, או באלימות בתוך המשפחה. ואמנם, במהלך משבר הקורונה קפצו במאות אחוזים גילויי האלימות במשפחה, הפגיעות המיניות, ההתאבדויות והזעקות של אזרחים ואזרחיות בכול גיל לעזרה ממערכת הנפש בישראל, שאף היא קורסת, כמו כול מנגנוני המדינה.
לא כולנו נחנו ביכולת לזהות את האלימות הפנימית הזאת, את מקורה, את סיבותיה, ולעצור בזמן לפני שאנחנו פוגעים בעצמנו, בזולתנו או בסמלי השלטון. וכאשר הזעם וחוסר האונים האלה מלובים בידי מנהיג, שאיבד את הלגיטימיות הציבורית לשלטונו זמן קצר אחרי שהקים ממשלה של גנבי קולות, שהתיימרה להיות ממשלת אחדות והפכה לממשלה הגרועה בתולדות ישראל; כאשר הזעם וחוסר האונים האלה מלובים בידי נאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, שאפילו מקורביו כבר עוזבים אותו לנפשו, ומפלגתו מתרסקת – והוא עודנו נאחז בקרנות המזבח של שלטונו המתמוטט – הזעם הזה עלול להפוך לשפיכות דמים.
כולנו ראינו את התגברות גילויי האלימות של אנשי ימין כלפי מפגיני נגד נתניהו, של שוטרים כלפי מפגיני בלפור וגם כלפי החרדים, נערי הגבעות ועוד. מה שהתחיל כקללות ויריקות עבר למכות נמרצות, לניסיון דריסה ודקירה בגשרים; מה שהתחיל כניסיון להצר את צעדי המפגינים בבלפור בגדרות ובהנחיות משטרה מנוגדות לפסיקות בג”צ בכרזות שנתלו בכיכר פריז, הפך לחטיפות מפגינים בניידות למעצרי שווא, למעקב אחרי מפגינים בתוך חייהם הפרטיים, להכאה, הפשטה, הטרדה מינית ופגיעה במפגינים, בגופם וברכושם, וגם למכות רצח לחרדים ולנערי גבעות מפגינים.
על כול אורגיית האלימות הזאת מנצח בנימין נתניהו. הוא זה שמחולל אותה, הוא זה שמפמפם את השנאה המלבה אותה, הוא זה שמגביר את הלחץ על אזרחי ישראל באמצעות סגר שלישי חסר הצדקה אפידמיולוגית, שישבור נפשית, רגשית, פיסית וכלכלית, המוני ישראלים. אם דרגי רפואה בכירים רואים בסגר כלי מיותר במאבק בקורונה, אם הם רואים בו כלי לא מועיל, אלא מזיק ומשחית, ההחלטה על הסגר השלישי היא החלטה פוליטית, השומטת את שאריות האמון הציבורי והציות הציבורי להחלטות הממשלה, וכול השותפים להחלטה זו בקבינט הקורונה הם משתפי פעולה עם שליט יחיד, נרקיסיסט חסר תקנה, אדם מושחת העושה שימוש בבני אדם, מבני משפחתו ועד אחרון נתיניו, לצרכיו הנרקיסיסטיים והמשפטיים.
נתן אלתרמן, בשירו הדרמטי, הקשה והבלתי נשכח, “ניגון עתיק,” כותב על יחסי התלות והשיעבוד בין גבר לאהובתו. “אם תרדנה בליל דמעותייך,/ שמחתי לך אבעיר כצרור תבן./ אם תרחפנה מקור עצמותייך,/ אכסך ואשכב על אבן.// אם תאמרי אל מחול לרדת,/ על אחרון מיתרי אנגן לך./ אם תחסר לך מתנת הולדת,/ את חיי ומותי אתן לך.// ואם לחם תאבי או יין,/ מן הבית אצא כפוף שכם/ ואמכור את עיני השתיים/ ואביא לך גם יין גם לחם.// אך אם פעם תהיי צוחקת/ בלעדי במסיבת מרעייך,/ תעבור קנאתי שותקת/ ותשרוף את ביתך עלייך.”
אלתרמן הצליח ללכוד את המנגנון הפסיכולוגי של הגבר המקנא לרעייתו. זה שכולו נתינה, אבל מבקש שלא יהיו לך חברים וחברות, שלא תצאי מן הבית, שתישארי ותחכי לו עד שובו. תמיד. הגברים האלה הם גם הגברים הפוגעים לבסוף בנשותיהם, מתעללים בהן ורוצחים אותן, בשעה שנדמה להם, בעולמם הפנימי המעוות, שנשותיהם בגדו בהם.
מוטב שביבי נתניהו ישנן היטב את מלות השיר הזה, ויבין את לקחו. הוא יצר את פולחן אישיותו, את הסגידה לו ולמעשיו, הוא שבר את טבעה הדמוקרטי של ישראל, והפך אותה לדמוקטטורה, לחברת נתינים התלויים במנהיגם, ביבי מלך ישראל, ומוכנים לתת לו הכול, את חייהם ואת עיניהם, כדי לרצותו. אבל הוא גם זה שהרחיק לכת, בדרישת החזרי המס והחזרי ההוצאות שלו, בגינוני המלכות של ושל בני ביתו, וכעת גם בתעתוע בתודעתו של הציבור, המתנודד כמוכה גורל בין התפשטות המוטציה לבין מבצע החיסון, בין הישגיו המדיניים הבלתי ניתנים לערעור לבין התנהלותו המסיתה, המפוררת והמרסקת את מערכות האכיפה, החוק והמשפט. ולכן, מוטב שילמד את לקחו של אלתרמן. כי הגדיש את הסאה, וחס וחלילה שזעם הציבור יעבור עליו, כמאמר השיר.
