הייתי זקוק להפרת הסגר הזאת, אחרי עשרה חודשים ויותר שבהם הייתי כלוא בתובל-כרמיאל, הייתי זקוק לנסיעה לבלפור, שהחלה בשעה 15.30 ונמשכה עד 19.30, ואז בחזרה הביתה, הגענו כרגע, 23.30, כדי להבין – במשך עשרה חודשים הייתי, כמו רוב עם ישראל, אסיר תודעה. השתחררתי היום, תודה לאל.
הייתי זקוק כנראה לעוד משהו: לסיפור ההונאה המתועב מכולם, על 'הפריצה לבלפור,' עם התמונות השקריות שליוו אותו, הקונצרטינות שמתחה המשטרה בסמולנסקין והמכתזיות, עם השיפרור המתואם בכול מהדורות החדשות של ליל שישי, כדי להבין סופית – אנחנו אסירי התודעה של בנימין נתניהו, אנחנו כבר לגמרי בתוך רודנות.
אבל זוהי לא רודנות הנכפית עלינו בכוח הנשק, לעת עתה, אלא בכוח אחר לגמרי – הרעשה מתמדת של התודעה בדבר אחוז המתים, החולים, המאומתים לנגיף הקורונה, אחוזי התפוסה בבתי החולים וכדומה – כוח שמפיל עלינו אימת מוות ומשתק כול יכולת עצמאית של חשיבה.
הבנתי את כול אלה כאשר דהרתי, שכלא כהרגלי, במהירות של 140 קילומטר, כול הדרך מתובל עד למחסום המשטרה היחיד שהיה פרוש, כול הדרך מן הגליל המערבי עד בלפור. הכביש המה מכוניות, ואני נדהמתי. איך ייתכן שאני נשארתי עשרה חודשים בתובל, ירדתי אך ורק לכרמיאל, לקניות או לרופא, או לבדיקות רפואיות בנהריה ובאסותא חיפה, בעוד שכול עם ישראל המשיך את חייו. איך ייתכן, שאפילו בזמן סגר, שבו נאסר עלינו לצאת ולו קילומטר אחד מבתינו, הכבישים הומים.
זה נחת עלי דווקא במהלך 45 הדקות שבהן חיכיתי, התעצבנתי, צפרתי, באמצע כביש שש, מול מחסום המשטרה שנפרש שם, מנתב את התנועה בכביש המהיר משלושה נתיבים לנתיב אחד. וכול זה סתם. בשרירות לב. פשוט כדי להפגין שרירים ולהראות שיש סגר.
כי כאשר הגעתי במכוניתי, סוף סוף, אל השוטר, הוא רכן אל החלון שפתחתי בפניו.
"לאן?" שאל.
"להפגנה בבלפור."
"יש לך אישור לזה?"
"אני לא צריך אישור בשביל לנסוע להפגנה בבלפור," השבתי לו.
"אתה צודק. ערב טוב. נסיעה טובה," השיב לי.
וזהו זה.
אתם מבינים? לו הייתי נחרד למראהו, משקשק, מתערער, יכולתי גם לשוב על עקבותיי. אך מכיוון שלקחתי אתי העתק ממכתב שהפיץ חברי, עו"ד דניאל חקלאי, אמש, בקבוצות המחאה, לקראת הנסיעות להפגנה הערב, וגם אישור של 'הדמוקרטית' על היותי מתמודד מטעמה לכנסת – יכולתי לענות לו בבהירות ולהמשיך לנסוע בבטחה.
דהרתי עד שהגענו למבואות ירושלים, שם נקלענו לשיירה ארוכה ושמחה של צוללות. ירדנו איתה דרך אבו-גוש, קיצור דרך שהעלה אותנו חזרה לכביש מספר 1 לירושלים. ניווטתי היישר לחניון 'מנורה,' שמישהי בקבוצת הדמוקרטית המליצה לחנות בו. ואמנם, החניון מואר, גדול ונוח, וקרוב מאוד לבית ראש הממשלה.
מיכאל, דניאל ואני הלכנו ברגל אל ההפגנה. פגשנו שם את חברתי אריאנה, שלא ראיתי המון זמן, ואת אודי שפירא, חוזה ומייסד המפלגה הדמוקרטית, שאני עובד אתו על הקמתה כמעט שנה, בזומים, ועד כה מעולם לא נפגשנו, ואחרי כן את ישי הדס, שרק השבוע צלצלתי להיוועץ בו בדבר-מה, אך גם אותו לא פגשתי מעולם, ועוד חברים וחברות מהדמוקרטית. ואחרי שהצטיידנו במדבקות ובדגל מתמודד עברנו עם אריאנה לפינה של 'הדמוקרטים,' בדרך הכרתי את אלי אבידר, ואחרי כן פגשתי את שרגא טיחובר, חברי למפלגה ולקבוצת הדמוקרטים, ואת יעל גאון ואוסי גודביר, והשמחה הייתה גדולה.
בדרך חזרה מירושלים, אחרי שהילדים אכלו פיצה משפחתית ענקית, בחצי המחיר מתל אביב וגם מכרמיאל (45 שקלים!), אמרתי לעצמי שאני שמח שנסענו לשם. קודם כול בשביל הילדים, אחרי כן בשביל השקת 'הדמוקרטית' וכדי לפגוש בחברים, אבל בעיקר, וקודם כול, מפני שזה היה טיול מפכח.
יש מגפה בעולם, ושמה קורונה. יש לה מוטציות, ויש לה חיסונים. אנשים מתים ממנה ובלעדיה, והשנה, כנראה בזכות המסיכות והריחוק החברתי, דווקא מתו פחות אנשים. מי שמת, כנראה מת ביסורים. אבל מתו פחות אנשים משנה רגילה. בו בזמן, יש פה מגפת דיקטטורה. ראש ממשלה נאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, ממסך את עיני הציבור. מרגע התפרצות המגיפה הוא קיבל החלטות על דעת עצמו, לא הפעיל את גופי החירום האמונים על טיפול במגיפות, שבר את כול שרשרת הפיקוד וההחלטות הלאומית, ריכז סמכויות וביזר סמכויות למקורביו, העלים מן העין הציבורית למשך שלושים שנה את הפרוטוקולים המעידים על טיב החלטותיו, וכנראה גם על הכשל הניהולי הטמון בהן – וכעת מסתובב כטווס ומתהדר בנוצות לא-רק-לו, בשל מבצע החיסון המוצלח.
הסגר הזה הוא פוליטי. הוא נועד לדבר אחד בלבד. לדחות את מועד משפטו. זה הצליח לו. בית המשפט העליון הוכיח שוב את רפיסותו המוסרית ואת חולשתו בתקופת נשיאותה של כבודה הנשיאה אסתר חיות, ודחה את המשפט למועד בלתי ידוע. לנתניהו אין אלוהים ולנו אין על מי לסמוך, מלבד שכלנו הישר – וזכות ההתנגדות שלנו.
וזה מה שהבנתי היום. הכול פייק. לא המגיפה. אבל כול מה שמסביבה. מפת המחסומים שהמשטרה פרסמה בכלי התקשורת, ההופעות הבלתי פוסקות של שרון אלרועי פרייס, אישה יפה, חדה, חכמה וסקסית, אבל שופרית וגם קצת נוירוטית לטעהאישי, של מנכ"ל משרד הבריאות חגי לוי, האיש חם הלב ובעל החיוך הטוב, שעננה תמידית רובצת על פניו החביבים, הבריטון הרועם של ראש הממשלה – הכול פייק. הכול מסך עשן אחד גדול, שנועד להרחיק אותנו איש מרעהו ואדם מעצמו, לסכל את יכולת החשיבה העצמאית שלנו, ולכלוא אותנו מרצון בבית הכלא הכי נוח בעולם, הבית שלנו, עד שהוא נהפך לגהינום.
זו המורשת הדגולה של נתניהו. לא החיסון. כלא התודעה. ריסוק החברה האזרחית ושבירת האדם.
ועכשיו צאו לרחובות, לכיכרות ולגשרים, כדי להביא לסילוקו מכאן.
לילה טוב.
