התחושה שהרבה מאד ישראלים מסתובבים איתה בזמן האחרון, היא תחושה של בגידה, של נבגדות. חווית הבגידה, או הנבגדות, היא חוויה רגשית קשה. תחילתה בבניית ציפיות רגשיות מסוימות מן הצד השני, המשכה בכשל לספקן, וסופה במיטוט התקווה, באכזבה, במרירות וביאוש.
הצירוף של שלוש מערכות בחירות, שהסתיימו במשא ומתן של ראש הגוש האחד עם ראש הגוש שכנגד, התמוטטות גוש השמאל-מרכז והמשא ומתן של בני גנץ וגבי אשכנזי, אמיר פרץ ואיציק שמולי, בדרכם אל ממשלת נתניהו החמישית, יחד עם מה שהולך ונגלה לנגד עינינו כשרשרת מחדליה של מדינת ישראל, בתחום ההגנה על אזרחיה, הוא צירוף מצמית. שוב אין זה משנה אם אתה איש שמאל או איש ימין. התחושה היא, שהשמאל לא שמאל, הימין לא ימין, כול האמירות וההצהרות של פוליטיקאים מימין ומשמאל נתפסות כדברי כזב ורהב או כעורבא פרח, ויתרה מזו – שמדינת ישראל הפקירה את אזרחיה, לדאוג כול אדם לעצמו בעת מגיפה ומשבר כלכלי עולמי.
תחושת הבגידה הזאת נשמעת מכול עבר. העצמאיים, שרק כחמישית מהם נמצאו מתאימים לקבלת מענק זמני מן המדינה, וגם הם מתקשים טכנולוגית בהשגתו, המובטלים, הנכים, ההורים היחידנים, ההורים לילדים במסגרות פנימיתיות מיוחדות וההורים לילדים עם צרכים מיוחדים שילדיהם נותרו עמם בבתיהם, הקשישים בבתי הדיור המוגן ובני משפחותיהם, והקשישים בני המזל, הסגורים בבתיהם מבלי יכולת לצאת ממנו, עובדי מערכת הרפואה הקורסים תחת עול עבודתם, השוטרים העושים לילות כימים בהגנה על הציבור וזוכים לקיתונות רותחין, והחיילים המצווים לטפל באוכלוסיות, שאינן נוטות חסד לפעילותם, והוריהם המודאגים, וכך הלאה והלאה. כולנו חווים כעת חוויה רגשית פסיכולוגית של בגידה, משבר אמון ושמיטת הקרקע מתחת לרגלינו. כאשר כול זה מעורבב עם אי-הוודאות הגלובלית והאישית, בכול הנוגע להיותנו נשאים/נדבקים/בריאים, לגבי מידת שרידותנו הפיסית והכלכלית ולגבי תאריך הסיום של הסגר, השיבה ההדרגתית לשגרה ותאריך הסיום של המגיפה, עם מציאת תרופות או חיסון – השבר האישי שכול אחד ואחת מאתנו מרגיש מועצם.
אחת האוכלוסיות שהכי נפגעה מן המשבר הזה היא של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, המצויים בהוסטלים ובפנימיות. הורים אלה קיבלו הנחיות סותרות דרך כלי התקשורת. היו דוברים שהבהירו שאסור להם לבוא לבקר את ילדיהם, כשגרת חייהם מדי שבוע, והיו שהתירו ביקורים עד לשער המתקן. כך או כך, הילדים האוטיסטים והאחרים מצויים תחת בידוד במסגרות חייהם, ורובם אינם מסוגלים להבין מדוע הוריהם חדלו מלבקרם. החוויה הרגשית שהם עוברים היא של נטישה, והוריהם אבודים וקרועים בין כאבם וכאב ילדיהם לבין הנחיותיה של מערכת סבוכה, מפותלת ומבולבלת, שמדיניותה משתנית מדי יום, נתונה למצב החוסר בחומרי בדיקה, למאבקים פוליטיים ולמאבקי אגו – וההורים וילדיהם נשחקים תחתיה ונהיים למרמס.
הערב העבירו לי אהרן ואמירה מורג מכתב, שהפנו לוועדת הרווחה של הכנסת, האמורה להתכנס ביום שלישי הקרוב ולדון בסגר שהטילה המדינה על המוסדות לילדים מיוחדים. וכך כתבו:
"שלום רב,
אנחנו אמירה ואהרון מורג, ההורים של יותם, אוטיסט בן 32 שחי בהוסטל של אלו"ט בכ"ס.
לצערנו מזה כשבועיים שאסור לנו להגיע לבקר אותו בהוסטל, בוודאי שלא לקחת אותו הביתה (אם ניקח לא נוכל להחזיר).
איסור זה פוגע בו, בחבריו ובנו.
יותם אוטיסט. הוא לא מבין מה זה וירוס, קורונה. הא יודע שאבא ואמא לא באים. שהם נטשו אותו. והנטישה הזו, לילד שהיה כמעט כל שבת בבית, היא קשה, לא חשוב כמה ינסו להסביר לו. אני מקבלת דיווחים על נסיגה אצלו, הוא כבוי, הוא מדוכא, הוא עצוב, יש ימים שהוא מסרב לאכול.
השיחות איתנו בוידיאו לא ממש מועילות. יותם לא מדבר, הוא מתבונן בנו, מחייך לפעמים ואז נעשה עוד יותר עצוב. בדרך כלל הוא עצוב, המבט בעיניו הורג אותנו, ואחרי כמה דקות הוא קם והולך, כי אינו יכול לשאת את זה.
גם לי, אמו, אין יום ואין לילה. אני מוצאת את עצמי בוכה, לא מסוגלת לישון, חרדה ממה שהניתוק הזה עושה לו מבחינה נפשית. והוא עושה.
ברור לי שיש לשמור על בריאותם הגופנית של יותם וחבריו להוסטל, אך מה לגבי בריאותם הנפשית?
האם מישהו חושב שאוטיסט לא מרגיש? שהוא מנותק? שלא כואב לו? שהוא לא מתגעגע?
אין לנו כל רצון לסכן את יותם, את חבריו או אותנו עצמנו. אסור להיכנס להוסטל? מקובל עלינו. לא ניכנס. נגיע ממוגנים לפי הוראות משרד הבריאות, עם כפפות ומסיכות, הצוות יגיע לשער, ימדדו לנו חום, ואם הכל תקין יוציאו לנו את יותם, שנמצא למעשה בסוג של בית סוהר כי הם לא יוצאים מההוסטל בכלל, ואנחנו ניקח אותו לטיול קצר בסביבה, תוך הקפדה לשמור מרחק של 3 מטר ואפילו יותר מכל מי שעובר שם, על מנת שיותם לא יידבק מאיש.
ניתן וצריך לשלב בין הדאגה לבריאותם הגופנית לבין שמירת הקשר החיוני כל כך עם הוריהם.
כי את מחיר הניתוק הם ואנחנו משלמים וספק אם אפשר יהיה לתקן את מה שנהרס במחי החלטה אחת כל כך נוראית.
אנחנו מבקשים שהחלטה זו תשונה ושיאפשרו לנו להגיע להוסטל לראות את יותם, כי בנפשו ובנפשנו הדבר.
תודה.
"אמירה ואהרון מורג, ההורים של יותם."
אהרן עבד אתי בעיתון "על המשמר". אביה של אמירה ואבי שניהם בני העיירה נובוסליץ, מאוקראינה רומניה. גם חנה קים חברתי, שעבדה עם אהרן ואיתי ב"על המשמר" מטופלת בבנים המצויים במסגרות מיוחדות, ואף היא נלחמת את מלחמתם.
חובה עלינו להציף את הקושי שהם נתונים בו לתודעת הציבור והשלטון, לשלוח לחברי ועדת הרווחה של הכנסת ולשרים הנוגעים בדבר מכתבים אישיים, המבקשים לאפשר להורי הילדים המיוחדים לבקרם.
*
אבל השבר שחווים הורים וילדים אלה הוא השבר של כולנו. רבים מן הא/נשים שאני משוחח אתם בטלפון בימים האחרונים מעידים, כי הם חשים שננטשו על ידי מדינתם. שארצם השתנתה, איבדה את פניה ואת צביונה, ושאין להם עוד מקום בה. לא מעטים גם מדברים אתי על אפשרויות של הגירה.
השבר הזה הוא שבר לאומי גדול וחמור. למדינה היהודית הדמוקרטית היחידה בעולם אסור היה להגיע אליו. האנטישמיות החדשה, שכעת מתחדשת אפילו בימי המגפה, מעידה כאלף עדים שאכן, אין ולא יכול להיות לנו מקום אחר. ואם כך הדבר, חובה על כולנו לעשות הכול, כול אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו, כדי לעזור לזולתנו וכדי לשפר את מערכות השלטון ואת המענה שלהן לצורכי האזרח.
כרגע הדברים הללו מוטלים קודם כול על 120 הנבחרים לכנסת ה-23, ועל ראשי המפלגות. אבל לא פחות מכך הם מוטלים על כולנו. כול אחד ואחת מאתנו יכולים לעשות מעשה טוב אחד, מעשה של אחווה ושל ערבות הדדית, בסביבתם הקרובה והרחוקה, כדי להקל במשהו על זולתם. לבשל ארוחת חג למישהו/י, להרים טלפון לאדם הזקוק לשיחה, לתרום סל מזון למשפחה נזקקת, לסייע כספית לאמנים במצוקה, המרימים הדסטארטים, או לעמותות המגזר השלישי המנסות לגייס תרומות להצלת חיים. גם אם תקום כאן לבסוף ממשלה, סביר להניח שתהיה קצרת ימים. בינתיים תקומנה כאן מפלגות חדשות, המערכת הפוליטית תוציא מתוכה את מי שעליה להוציא כדי לאפשר כאן חיים תקינים, ואנחנו נלך למערכת בחירות רביעית. בכול הזמן הזה, נצטרך גם לשרוד, לחיות יחד ולקיים את המדינה היחידה בעולם, שאפשר לחיות בה כיהודים חופשיים.
זה הזמן לכול אחד ואחת מאתנו לעשות משהו למען זה.
שיהיה לכולם/ן חג שמח. חג של בריאות, של שמחה.
