לרונה סלע, כמובן
חיכיתי מאד ליום האתמול, שקבעתי אותו כיום לבילוי שלי בתל אביב. חברי ותלמידי, חנוכי זקס, הזמין אותי לדבר באירוע ההשקה לספרו החדש, "עיניים בוהקות בעלטה," במתנ"ס של צורן. לפיכך, אמרתי לעצמי, אהפוך את יום האתמול כולו ליום שלי בעיר הגדולה.
אבא בא הנה במיוחד, כדי שאוכל לבלות יום שלם בעיר. יצאתי מתובל בשמונה וחצי אל שכונת התקווה, שם גר ברוך, טכנאי המחשבים. המחשב הנייח שלי עמד לפני קריסה, והיה עלי להחליף לו דיסק.
בדרך כמעט ונהרגתי בתאונה. נסעתי במסלול השמאלי של כביש שש, במהירות 120 קמ"ש. משאית ענק, בת שני חלקים, סטתה לפתע מן המסלול הכי ימני, כדי לעקוף מכונית, ויצרה אלכסון בין שלושת המסלולים. קלטתי זאת בן-רגע, והסטתי את המכונית אל השול השמאלי, הנושק לגדר ההפרדה.
המכונית הסתחררה על הפס הבולט של השול. יכולתי להתנגש בגדר ההפרדה ואז הייתי מתהפך או שב ומתנגש במשאית. למזלי לא איבדתי שליטה, והצלחתי לחמוק מתאונה.
המשכתי לנסוע, מברך בלבי את הנשמות השומרות עלי משמיים. לרגע חשבתי לעצור בצד הדרך, להירגע. אבל נשמתי עמוק וניחמתי בי. נסעתי לשכונת התקווה, מסרתי לברוך את המחשב, ואז שמתי פעמיי ל"קפה לבונטין". קבעתי שם באחת עשרה פגישה עם חבריי האהובים, יוני ואבשי. אבל הגעתי אליהם רק באחת עשרה וחצי.
נותרה לנו רק חצי שעה. אך די היה בה כדי להתפעל משחזור ושיקום רחוב לבונטין וסביבות גן החשמל, להיווכח באהבה העמוקה בין שלושתנו, בחיבור המידי והמתמיד בינינו. בשתיים עשרה כבר נסעתי משם לספריית שער ציון בית אריאלה, כדי לתת לחברתי, הסופרת אדיבה גפן, מנהלת מכון 'גנזים', ארבעה ארגזי ארכיון. החלטתי לצמצם את ארכיון כתבי היד בביתי.
משם נסעתי לבית ילדותי ברמת השרון. הבית, שעוזרת הבית ניקתה אותו בוקר, קידם את פניי בריח חריף של תכשירי ניקיון וסדר הדוק מדי. אכלתי צהריים שהבאתי אתי, והלכתי לישון. כשקמתי הרגשתי שעלי פשוט לברוח משם אל בית קפה, כדי לשתות קפה כמו שאני אוהב. אז נסעתי לקפה 'דודינק'ה' ברחוב סוקולוב, בית קפה שגיליתי כבר כמה שנים מקודם לכן והתחבב עלי, התיישבתי שם בחוץ, ליד שולחן מעשנים, הוצאתי מן התיק ספר ומחברת ועט והתכוונתי לקרוא ולכתוב.
אבל התקשיתי לקרוא או לכתוב שם. באופן מוזר, לא מוסבר, חשתי טרדה הולכת וגוברת, טרדה פיסית ממש. חוסר מנוח, עצבנות שלקח לי זמן להבין מה מקורה, עד שהבנתי – היא נובעת מן הרעש הסובב אותי, ושוב אינני רגיל אליו.
רוב חיי כתבתי בערים סואנות. זה נגמר. בעבר הייתי אומר, שאני יוצר של קונכייה של שקט בתוך הרעש ובתוכה אני מתבודד, ושומע טוב יותר את קולותיי הפנימיים. כעת אני מבין, שהזמן הזה חלף עבר, ועמו גם היכולת הזאת. הישיבה בבית קפה בעיר, גם בעיר לא גדולה כמו עיר הולדתי, אבל ברחובה הראשי, כופה עלי עומס חושי ורגשי של רעש, ששוב אינני מסוגל לשאתו. אינני יכול עוד להירגע, לנוח, לשמוע את עצמי בתוך רעש המכוניות החולפות ברחוב והמולת הבריות בבית הקפה. כיום אני יכול לכתוב רק בשקט הגמור של חדר עבודתי בתובל, זה שאני נמצא בו כעת. זו תגלית מרעישה בעבורי.
מסרב להאמין ולקבל זאת, ניסיתי לכתוב על דמות שישבה בבית הקפה. אישה לבושה בשמלת כתפיות מידי שחורה, שחשפה ברכיים מעובות, לרגליה סנדלים מוזהבות מבריקות ועל חזה מוצלב תיק ברצועת עור צהובה דקה. ראש פחוס עטור בשיער שיבה בתספורת גברית, סנטר כפול, טבעת זהב מעובה כטבעת קולג' על ימינה.
ככל שכתבתי עליה כך חשתי כלפיה זרות ותיעוב. היא הייתה דווקא נחמדה. היא שאלה את בנה מגודל השיער מה אכל היום בצהריים, ומכך הסקתי שלא נכחה בביתם עם שובו מבית הספר, הזמינה לו ספל שוקו גדול, והביטה בסמרפון שלה בעוד בנה וחברו משחקים ביניהם בסמרטפונים שלהם, בצהלות.
אבל אני ישבתי שם מכווץ ועוין. הרגשתי שהעולם מתקיף אותי בגודש חושי ורגשי שאינני יכול לשאתו. קמתי, שילמתי על הקפה ונסעתי לבקר את חברתי, עדנה שבתאי, בדירתה המוארת, היפה והמסודרת להפליא בכפר סבא, ומשם לאירוע בצורן.
שמחתי במפגש עם עדנה, וגם באירוע בצורן, שנפגשתי בו עם תלמידים ועם חברים וחברות ותיקים. אבל האמת היא, שכול מה שרציתי היה כבר להיות בבית שלי, שהגעתי אליו רק לקראת חצות.
אין לי מה לחפש עוד בערים הגדולות, ההומות. עלי לשבת בשלווה ובשקט בתוך ביתי, בתוך חדרי. רק בשביל זה היה לי כדאי, כנראה, להרחיק אתמול עד למרכז. כדי להבין סופית, שאני מעדיף פי אלף מונים את השקט והבדידות שלי בגליל, מאשר את העומס הכרוך בחיי העיר הזאת, וערים אחרות.
אילן של אז, של החיים העירוניים, היה ואיננו עוד. כעת ישנו אילן של הכפר, של הגליל.
יש בי סוג מסוים של צער על אובדן הצד הזה, שביליתי בו את רוב חיי. בו-בזמן אני מבין שזה כבר עבר, ואני חי כאן, בהווה, ובהווה הזה של חיי אני לא יכול לרצות את מה שהיה לי שם, במרכז. זה כבר לא אני, זה לא מתאים לי עוד. השתניתי. מתושב העיר הגדולה הייתי לאיש כפר.
מדהים איך דברים כאלה קורים. אבל בני אדם משתנים. דברים שבעבר הסבו לי עונג רב היום מעיקים עלי. עברתי שינוי כביר, ואני כנראה מרגיש אותו רק עכשיו. עוד לא יכול לדעת איך בדיוק זה ישפיע עלי, על חיי ועל שאיפותיי לעתיד. אבל משהו מזה כבר נרמז לי. הרבה יותר בבית מאשר בחוץ. הרבה פחות מגע עם בני אדם, ויותר התעמקות בכתיבה, קריאה, בעריכה ובהוראה. יותר מפגשים עם אדם אחד או שניים. הרבה פחות התחככות עם העולם
אולי זה מתיישב גם עם גילי. מחר אהיה בן שישים ואחת. זה הגיל שחיכיתי לו, כדי שאוכל לשבת ולקרוא בו את הספרים הרבים שאגרתי בספרייתי, ואת הספרים שאני מזמין, על פי תחומי העניין שלי, המעמיקים ומתרחבים ומשתנים ללא הרף.
המגעים שלי עם העולם הצטמצמו, אך לא הפכו לפחות משמעותיים. אולי ההפך הוא הנכון. הפכתי לקשוב יותר, להרבה פחות מוטרד ומטולטל. זו ברכה, לא קללה, ואני יכול רק להודות על כך. זה לא צמצום אלא מיקוד, התמקדות, הזדככות.
בתקופה הקרובה אמשיך לצמצם את הארכיון שלי ואעביר אותו ל'גנזים'. ייתכן שגם אתחיל לצמצם את הספרייה שלי. אני רוצה שהבית שלי יהיה נקי ומסודר כמו הבית של עדנה, עם הרבה פחות חפצים. זה יפנה לי חלל, מקום ואנרגיה, וזה כנראה מה שעלי לעשות כדי להרגיש מרווח, משוחרר ובעל חירות.
וזה כרוך גם בהוצאה לאור של כתביי.
אני מרגיש ומבין כעת טוב יותר מה לפניי ומה אני רוצה מעצמי ומחיי. זו לא ההתמודדות המתמדת עם העלם. זו הקרבה השקטה לעצמי, הקשב שלי לנפשי, לילדיי, לעולמי ולחיי.
אם יהיה לי בן זוג, גם הוא כנראה יהיה כזה. גבר מן הפריפריה, צעיר או בוגר, אבל מישהו רוגע. מישהו שיבוא מקרוב או מרחוק, אני באמת לא יודע, עלי להיות פתוח לאפשרויות שונות. דבר אחד אני כן יודע. יהיה עליו לאהוב את חיי הכפר, וכפי הנראה זו תהיה אהבה אחרת, שקטה ובוגרת, שאוכל לקיימה בתוך חיי.
הדברים הללו מרגשים אותי. אני עובר תהליך חזק. הולך ומכיר במה שאני רוצה בו עכשיו.
זו גם הברכה שלי לעצמי, ליום הולדתי השישים ואחת החל מחר. ליהנות מן השקט, מן הידיעה שמצאתי את מקומי כאן, בתובל, בגליל. לשוחח עם אנשים כאן, לקרוא ולכתוב, לגדל את הבנים ולברוא אהבה בתוך המקום הזה, בין עציו ופרחיו, בנופו, בתוך גבולותיו.
