אתמול פניתי לכמה אוצרים.ות ואמנים.יות טרנסים.יות, בחיפוש אחר דימויים אמנותיים לכריכתו של ספר-שירה חדש שאני עמל עליו כעת, הספר 'אִתחוּל' משל שילה ויינברג, המתאר את החיים בדיספוריה מגדרית, ואת הגאולה והשחרור עם המעבר ממין למין.
אחד.ת האמנים.ות אליהם.ן פניתי הודה לי במלים נרגשות על פנייתי ועל פעילותי רבת-השנים למען קהילת הלהטב"ק. הדברים שכתב לי טלטלו וריגשו אותי. השבתי לו, שאני חי בתחושה כי איש אינו זוכר דבר ממה שהיה. שהקהילה הלהטב"קית, מעצם טבעה, מתרבדת דור אחרי דור. כול דור יוצא מן הארון בזמנו, וחש כאילו הוא בורא את עולמו מחדש. הסתבר לי מפיו שאין הדבר כך. שישנם מי שיודעים וזוכרים היטב את הפעילות הפוליטית, החברתית והתרבותית של קודמיהם וקודמותיהם, את האופן בו הניחו את התשתית לקיומה של הקהילה הלהטב"ית בישראל, ואני בתוכם. הידיעה הזאת טלטלה אותי, מפני שערערה תפיסה ופוזיציה נפשית שאני חי עמן רוב חיי. עמדת האחר, השונה והזר. עמדת הדחוי והנידח, עמדת המתבונן מן הצד.
הייתי זקוק לשנת לילה, כדי לקום בבוקר עם הכרה חדשה, עמוקה. יש מי שזוכרים את יצירתי ופעילותי, שמחים בהן ומוקירים לי תודה על כך. אין צורך שאתמיד לחפש אחר אהבת הקהל, ריצוי האחר או הרשמת הזולת. זאת ועוד – מבין חבריי וחברותיי ברשתות החברתיות, ישנם רבים ורבות הקוראים את דבריי ושמחים בהם, גם אם אינם מגיבים עליהם בסמליל או במילה. אני יכול לחדול להיאבק בכול, ובכול מצב או תנאי. תחת אשר אשקיע את כוחי, את זמני ואת מרצי, שמטבעם הם מוגבלים בזמן ובהיקף, כמו אצל כול אדם, בדברים החשובים לי באמת – גידול בניי, כתיבה על היהדות, הישראליות וההומוסקסואליות והמרחב שביניהן, והטבת החיים בעם ישראל ובארץ ישראל.
הדברים הללו שלחו אותי מיד אל מעמד הכתיבה, אותו מעמד עץ שאני כותב עליו, בעמידה. כמו מאליו עלה בי המשפט, שפתח את כתיבת הבוקר שלי.
"לא כולם נגדך," אמרה, "ישנם בני אדם המעריכים ומעריצים אותך." הוא ישב מולה עגום ונפול פנים. "מה לךָ?" שאלה, "הֲרם את עיניך וזקוף את ראשך. האינך מבין? הרבה ריבואות בני אדם רואים בך את מלכם, את אדונם, את משיחם. תחת אשר תשב שחוח באפלת ביתך צא אל החוץ, אל העולם, שָׂמח את עצמך ואת הזולת בשמחת התגלותך."
"אני חי במדרגות הפירוד, הניכור והדחייה," לחש, בקושי מוציא את המלים הללו מפיו, "לא במדרגת ההתקבלות וההערצה."
"מכאן באה משוגתך," קבעה, "רְאה איך אבי וחכמיו סוגדים לך, נופלים אפיים ארצה בפניך, שותים את דבריך בצמא."
"איני מבחין בזה כלל," הודה, "מחמת שאם אדע את זה, חלילה אינזק ולא אוכל עוד לעלות אל עולמות עליון. האינך מבינה? ההידחות, המוּדרוּת והדחייה מפני מסורת ישראל, הן הנותנות לי כוח לעלות במעלות עליונים."
וכך הלאה והלאה. סצנה עמוקה מאד, בה מתוודע הגיבור של ספרי הבא לכוחות העמוקים המניעים אותו, מליבת ישותו ממש.
*
כתיבת ספר איננה סתם הרצת עט על נייר, או יד על מקלדת. היא היענות לקריאה, קריאתם של קולות מן החוץ, או מן הפנים – בסדנת לבו של הכותב הרי אין שום חציצה בין חוץ לפנים, בין החיים לבין המתים – לכתוב מפיהן את מחשבותיהן, את דבריהן, את סיפורן. כדי לכתוב צריך להקשיב. להקשיב בשקט. עם כול הגוף והנשמה. וברגע שמגיע איזה קול, ברגע שמגיח מתוכך משפט כלשהו, ללכת מיד לכתבו, מפני שהמשפט הזה הוא מתנת היקום בעבורך הבוקר, הסטרטר, המשפט המצית ומניע את כתיבתך.
הכתיבה נעשית תמיד מן הפנים אל החוץ, ואזי גם מן החוץ אל הפנים. לא להפך. אתה מתחיל במשפט הראשון העולה בדעתך, מקרבך. ואם אין משפט כזה מגיע, עליך להתחיל במה שאתה מרגיש ברגע הכתיבה. בתוכך, בעורך. מה מתחולל בנפשך, בליבך, בעורך, מסביב לך. החדר, החלון, הנוף הנשקף ממנו, מידת העוֹררוּת של הרוח, חריפות האוויר, העומס של ריחות הפריחה, ציוצי הציפורים והמיית העולם מסביבך. עליך להתמסר לכתיבה, למסור את כול מי שאתה, ברגע הזה של הכתיבה, אל הדמויות שאתה כותב. הן מקבלות ממך את רגשותיך ברגע הכתיבה, את רשמי החושים שאתה חווה במהלכה. אבל הן מקבלות את אלה לא בעולמך, אלא בעולמן. ואם עולמן הוא במִפנֶה המאות, במאה ה-18, אזי כול מה שאתה חווה כהתגלות פנימית בתוכך, במאה ה-21, בגליל המערבי, נהיה להתגלות פנימית בתוכן, אי-שם בגליל אחר, באיזמיר או בפודוליה, אבל אמיתתו נכונה וחדה וחריפה גם פה, גם שם.
לא אחת, כאשר אני מדבר על כתיבה, אני מתייחס אליה כאל תקשור. אמת הדבר, כתיבה ממין זה הרי היא תקשוּר. אתה מניח את ידך על המקלדת, או אוחז בעט, ומניח לקולות הבאים אליך מן החוץ או מן הפנים, לדבר. תודעתך וידך הכותבת הן רק כלי, צינור להעברת השפע, העובר מבעדך אל הנייר, וממנו אל הקוראים. הכתיבה היא תקשור, במובן זה שהיא מתחוללת מתוך דיפוזיה מוחלטת בינך לבין דמויותיך, בין עולמך לבין עולמן, בין ה'מציאות' לבין 'הבדיון'. לכן, גם אין בה שום תוקף למושגים כמו 'אמת' ו'שקר', 'ידיעה' ו'אי-ידיעה', 'אובייקט' או 'סובייקט.' אם אתה עומד וכותב באופן הזה, אתה חווה את העולם כפתוּךְ לגמרי, נטול גבולות, משוחרר ממעצורים או ממחסומים של הכרה, ידיעה ודעת. אתה אחד עם העולם, והעולם אחד אתך.
הכתיבה היא תקשור. היא מיסטית מעצם הווייתה. בעומקה היא תמיד עבודת קודש, עבודת השם ממש. גם אם היא נסובה מסביב לתכנים שהדת או הדעת אינה סובלת. זאת, מפני שהכתיבה היא התחוללות מתוך התמזגות, היא מעשה של בריאה.
