היום עברתי את הקולונוסקופיה הכי שמחה שלי. והיו הרבה. אמי, אחיה, אביה ואחיו נפטרו כולם מסרטן המעי הגס, ולכן על כולנו לעבור קולונוסקופיה מדי שלוש שנים. ואני מקפיד על זה כמו שעון. לכן, לפני חודשיים, באפריל, פניתי לרופאת הגסטרו שלי, קבעתי תור ועברתי קולונוסקופיה. אבל מיד בסיומה קרא לי הרופא, ואמר לי בטון נוזפני "הבדיקה לא טובה. לא הייתה הכנה מספקת." לקינוח הוא גם הראה לי את מה שמצא בצילום המעי הגס שלי.
כשאומרים לך "לא הייתה הכנה מספקת" זה מיד מעורר רגשות אשם. אבל זה לא שייך אליך, אלא לתגובת הגוף שלך למרוקנים ולהליך הריקון. האשם מבאס. יותר ממנו מבאסת הידיעה, שעליך לעבור כול זאת שוב, והפעם בתהליך המתפרש על פני שלושה ימים, עם מרוקנים הרבה יותר מעוררי בחילה, וחזקים.
הקיצור, הבוקר, חודשיים בלבד אחרי הבדיקה הקודמת, עברתי שוב קולונוסקופיה, באותו המקום. בית חולים 'המשפחה הקדושה' בנצרת. ומדוע הקולונוסקופיה הזאת הייתה הכי שמחה שלי? קודם כול, כמובן, מפני שלא מצאו אצלי שום פוליפ. אבל היו גם סיבות אחרות. ראשית, נזכרתי בזה שהנאשם עובר קולונוסקופיה מדי שלוש שנים בממוצע, ובכול פעם מינו לו חליפי אחר. פעם את גנץ, פעם את רגב, פעם את אקוניס או זאב לוין, אחד מביניהם. לי אין חליפי, ובכול זאת עברתי את זה בשלום, מהרהר בכך, שהעונש הזה מגיע גם לנאשם, כמו אצלי, מדי שלוש שנים, ותוהה איך בדיוק הוא הצליח לתפקד בשלושת ימי ההכנות לבדיקה, כשאני על הקרשים.
חוץ מזה, לנאשם חיטט בתחת הרופא האישי שלו. לי חיטט בתחת רופא ערבי, בבית חולים ערבי בגליל. גם זוהי סיבה לשמחה מבחינתי. זו עדות נוספת לדו-קיום השורר בין יהודים לערבים בגליל, למרות כול דברי השיסוי וההסתה של הנאשם: מידת האמון המלא שאני רוחש לצוות של בית חולים 'המשפחה הקדושה', למקצועיות ולמסירות שלהם, לחולים יהודים וערבים גם יחד.
אבל הסיבה הכי טובה לכך, שהקולונוסקופיה הזאת הייתה הכי שמחה בחיי היא, שכנראה המצאתי סטרטאפ מדהים. אתמול, ביום הצום הממושך, שלצערי נפל גם ביום הארוך ביותר בשנה, התעניתי מרעב. ואז התחלתי לחשוב על העצה שנתנה לי אשת בן דודי, רינה, למלא עלי תות מן העץ בחצר.
חיפשתי מתכונים למילוי עלי תות, קראתי אותם בדקדקנות והדפסתי אותם בפניי. עץ התות בחצרנו מלא עלים ופרי, בדיוק הזמן למלא את עליו בכול טוב. מתוך גלישה אחר מתכון לעלי תות ממולאים הגעתי לאתר האינטרנט של גיל חובב, שלא הכרתי כלל, ושם מצאתי שלל מדהים ומפתיע של מתכונים נפלאים.
אחרי ששבעתי מן האתר של גיל עברתי לעמוד של חברי, השף בועז צעירי, שהעלה בימים האחרונים לעמוד שלו בפייסבוק תמונות של ארוחות יפניות, ממה ששלחו לו קרובי משפחתו מיפן. ארוחות כאלה יפות, מושקעות ומלאות תשוקה לא ראיתי מימי חיי. אז התענגתי עליהן, בעוד בטני מתכווצת מרעב וכאב. לבסוף מצאתי את עצמי בעוד אתר של מתכונים.
ואז, כדי לא להשתגע מן הפער בין מה שבא לי לאכול לבין אי היכולת שלי לאכול, עברתי לאתרי גינון. קראתי בהם איך לטפל בגן הירק שלי, כך שיניב שוב ירקות. הבנתי שעלי לדשן אותו בהקדם, ולשתול בו מחדש שתילי ירקות.
אז היום, בדרכנו חזרה מבית החולים 'המשפחה הקדושה' בנצרת, ביקשתי מאבא שלי, שנהג, כמובן, לעצור במשתלת כפר מנדא. קניתי שם שמונה שקי קומפוסט לחצר, ושתילים של אבטיח ועגבניות, פלפל ארוך ופלפל חריף, כרוב לבן וקישוא, כול מה שעוד ניתן לשתול כעת, והם כבר כאן, בארגז רטוב, בבית, מחכים לשתילה.
והעיקר, כרגע סיימתי ארוחת צהרים נהדרת, ואני תכף הולך לישון.
אגב, החודש הוא חודש המודעות לסרטן המעי הגס. אז לכו להיבדק, חברים.ות. בייחוד אם אתם מעל גיל חמישים, או אם אתם נהנים.ות מהיסטוריה משפחתית כמוני, וכנראה כמו הנאשם. ושנדע רק ימים שמחים.
