הדף היומי (29). כוח התיקון של תרבויות.

החיים וההיסטוריה מלמדים, שכול אימת שהאנושות נתקלה במשבר גדול, הפציעו ממנו כוחות חדשים. השתמשתי במלה ‘הפציעו,’ מפני שהכוחות הפנימיים של גזע האדם וגם של יחידים אינם נגלים בזמן של נהנתנות ושופי. על פי רוב הם עולים מתוך פצע, מתוך כאב.

פעם, לפני שנים, כאשר התאבלתי על מותו של בן זוגי הראשון, אמרה לי חברתי, הסופרת עדנה שבתאי, “אילן, אתה זוכר איך נוצרת פנינה? כאשר חודר איזה חומר זר לצדף ופוגם בו, הוא מפריש מתוכו את החומר המגן עליו, וזה מתגבש בתוכו לפנינה. זכור תמיד, הכאב מוליד יופי.”

הידיעה הזאת, שהכוחות הגדולים של האדם ושל גזע האדם נולדים מתוך כורח, במצב מצוקה קיצוני, היא נחלת התרבות. היא עלולה להפוך, חלילה, לנבואה המגשימה את עצמה, כאשר תרבויות, לאומים או יחידים נוטלים על עצמם לממש בחייהם, במודע או שלא במודע, תבנית חילופין קבועים בין יש לבין אין, בין רווחה למצוקה, בין גאולה לחורבן. כך קורה, כאשר אומה או אדם אינם יודעים להתחדש אלא מתוך הקושי, ולכן, בלא מודע, הם גם מביאים אותו על עצמם.

אבל בעתות מצוקה, כזו שכול האנושות מצויה בה כעת, אם מידי אדם ואם מידי שמיים, יש בידיעה הזאת, לפיה בצמצום טמונה גם התרחבות, בכאב ישנו גרעין היופי, גם איזה נוחם. אין בזה כדי להתרפק על החולי, הכאב והאבדן. אך יש בזה כדי לנחם אותנו בזמן ממושך כול כך של אי ודאות למול אויב סמוי, נגיף נעלם. האנושות ידעה אימות גדולות מאלה, ושרדה את רובן.

מצבי אימה הם אלה שהולידו מתוכם את מיטב היצירה הדתית, הרוחנית והתרבותית של האנושות. למן שחר קיומה, האנושות המציאה את שפתה למול הלא-ידוע, כדי לכנותו בשם, ועשתה שימוש בשפות הרבות שחוללה מאז כדי לקרוא בהן בשם ללא-ידוע, ובכך להרחיק ממנה את האימה. זה יסודן של כול הדתות והתפיסות הרוחניות בעולם, וגם של כול סוגי האמנויות. זו גם הסיבה, שתקופות משבר כזו שאנו מצויים בה כעת מחוללות מתוכן גלים גדולים של ילודה – ושל יצירה תרבותית.

“כאשר תרבויות חשות מאוימות,” כתבה פרופ’ רחל אליאור, הוגת דעות, חוקרת וידענית גדולה ביהדות, בספרה על הבעל שם טוב ואנשי דורו: “הן מתחילות לספר לעצמן סיפורים.” הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו הם ניסיונותינו לעצב תבנית כלשהי של משמעות מן החולי, הנגע והאבדן. ניתן לראות זאת כבר כעת, בסיפורים הנפוצים ברשתות החברתיות. ישנן קבוצות המאמינות בקונספירציות, לפיהן סין ייצרה את וירוס הקורונה כדי להשתלט בו על העולם, ישנן המאמינים כי מגפת הקורונה היא רק כיסוי נוח למעמד השליט בעולם, כדי לרשת את הציביליזציה באנטנות ולהזריק לבני האנוש שבב, שיאפשר שליטה מוחלטת בהם; ישנם המאמינים כי האל שלח את המגיפה הזאת לבני האדם בשל רעתם, וישנם הבוהים למול הקיר הלבן, ואינם יודעים את פשר המגפה הזאת, מפני שהם חיים בעולם נטול אמונה.

כוחו של סיפור ניכר גם באופני התמודדותה של מערכת הבריאות עם המגפה. לנגד עינינו ממש מתחולל מאבק בין סיפורים סותרים. האחד מאמין שבדיקות נרחבות והפרדת החולים מן הבריאים הן המרפא למגפה, האחר אינו דוגל בבדיקות נרחבות אלא במי שיש לו סימפטומים או נחשף לחולה מאומת. רגע אחרי כן, מי שאינה דוגלת בבדיקות אלא במי שיש לו סימפטומים, מזהירה מפני החשש, שילדים נטולי סימפטומים הם מעבירי המחלה, אך שוללת בדיקות משפחתיות ו/או בתי ספריות, כדי לאפשר את החזרה לשגרה.

מומחה אחד משמיץ בפומבי את רעהו, מפני שכול אחד מהם מבקש להשליט את סיפורו על סיפורו של האחר, כאילו יש בזה כדי להבטיח את הניצחון על המגפה. והציבור, כקהל קוראים נאמן, מיטלטל, חרד, בין סיפור לסיפור, אינו יודע עוד במי להאמין ואיך לנהוג, שעה שכול מה שהוא מבקש זה חיים, התמד החיים ויפעתם.

הווירוס הזה ילך כלעומת שבא. האנושות תמצא תרופות וחיסונים לגבור עליו, כשם שגברה על כול המגפות שתקפו אותה והמיתו בה, למן הדבר, דרך האבעבועות השחורות ועד השפעת הספרדית. אומות ויחידים יאבדו את יקיריהם ויתאבלו עליהם, יאבדו את כלכלתם וייצאו לרחובות. מערכות מוניטריות תיהרסנה, מקומות עבודה ייסגרו ויוחלפו באחרים, שיטות חדשות של הוראה ושל תקשורת תתפוסנה את מקומן של שיטות, שלא עמדו בפני הסגר, העוצר והמאבק במגפה. אבל מתוך הריחוק החברתי, היראה מפני העתיד, הכאב על האבדן האישי והשבר למול השינוי העמוק בשגרת החיים שפי שהורגלנו בה – תתחדש התרבות האנושית. המיתוס יאבק שוב בהיסטוריה, הסיפור יכבוש את הממשות, גלגל ההיסטוריה ישלים עוד סיבוב מסביב לעצמו, והאנושות תעלה אל מדרגתה הבאה.

למיטיבי לכת, הנה השיר שלי, “גלגל המזל,” מתוך הספר “שירי הטארוט” (שופרא, 2017):

גלגל המזל

מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת שָׁמַיִם

יוֹרְדִים מַלְאָכִים

וּבְפִיהֶם הַזֶּמֶר:

הַכֹּל הוֹלֵךְ סוֹבֵב הוֹלֵךְ

הַכֹּל סוֹבֵב וּמִתְהַפֵּךְ

וְחוֹזֵר חֲלִילָה.

וְחוֹזֵר חֲלִילָה.

יָשַׁבְתִּי עִם הָרַבָּנִית

סְבִיב שֻׁלְחָן עָגֹל

בְּבֵית הַקָּפֶה.

הִיא הִסְתַּכְּלָה בְּתוֹךְ

כּוֹס הָאֶסְפְּרֶסוֹ.

הָרַב קוּק אָמַר,

שֶׁכָּל עוֹד הַטּוֹב

אֵינוֹ שָׁלֵם,

יֶשְׁנוֹ הָרַע

אֲשֶׁר נוֹעַד לְהַגְבִּירוֹ.

הָרַע נִמְצָא רַק

כְּכֹחַ הִתְנַגְּדוּת לַטּוֹב,

כְּדֵי לְהַגְבִּיר אֶת הַטּוֹב.

כְּדֵי לְזַקְּקוֹ.

הִיא נָגְסָה בָּאֶגְרוֹל

הַמְטֻגָּן מִדַּי,

וְחָכְכָה בִּגְרוֹנָהּ.

אֲנִי תָּהִיתִי אֵיךְ יְכוֹלָה

אִשָּׁה כָּל כָּךְ מוּאֶרֶת

לֵהָנוֹת מֵאֶגְרוֹל

סָפוּג שֶׁמֶן

בְּמֶרְכַּז קְנִיּוֹת עִירוֹנִי.

הַשַּׁמָּנִית נָטְלָה אֶת מוֹט הָעֵץ

וְסוֹבְבָה אוֹתוֹ סְבִיב דָּפְנוֹתֶיהָ

שֶׁל קַעֲרַת הַמַּתֶּכֶת. בַּחֶדֶר הִתְפַּזְּרוּ

צְלִילִים וְהֵדִים וּבְנֵי הֵדִים

שֶׁל מַנְגִּינַת הַיְסוֹדוֹת

וְהִקִּיפוּ את כֻּלִּי.

שָׁכַבְתִּי עַל הַמַּחְצֶלֶת, עֲצוּם

עֵינַיִם, עִם עוֹד כַּמָּה

גְּבָרִים וְנָשִׁים, בְּחֶדֶר חָמִים

בְּדִירַת מְגוּרִים בְּאַמְסְטֶרְדָם.

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת שֶׁבַּעֲבוּר

נִגּוּן הַפְּלָאִים הַזֶּה

אֲשַׁלֵּם בְּמוֹת אֲהוּבִי.

אֲבָל הַנִּגּוּן שֶׁרִפֵּא אוֹתִי

וְהֶעֱנִיק לִי חֶזְיוֹנוֹת מֻפְלָאִים

הוּא הַנִּגּוּן שֶׁבִּזְכוּתוֹ

הִתְאַהֵב בָּהּ, עָזַב אֶת הַבַּיִת,

וְעָזַב אֶת הַגּוּף, וּמֵת.

הַכֹּל הוֹלֵךְ סוֹבֵב הוֹלֵךְ.

אִבַּדְתִּי אוֹתוֹ בַּגּוּף

וְזָכִיתִי בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ.

הוּא הָיָה לִי לְמַדְרִיךְ

טוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּחַיָּיו.

מֵאָז הִתְקַדַּמְתִּי הַרְבֵּה.

אֲנִי כְּבָר רוֹאֶה אֶת הַמַּחֲזוֹר,

אֶת חֹק הַשִּׁמּוּר וְחֹק הַהֶרֶס,

וְאֵיךְ כָּל דָּבָר

נוֹלָד עִם הִפּוּכוֹ.

הַכֹּל אֲרָעִי. דָּבָר

לֹא נִשְׁמָר קָפוּא בְּמַצָּבוֹ.

וְחָלִילָה שֶׁכָּךְ יִהְיֶה.

סוֹד הַחַיִּים הוּא

בִּזְרִימָתָם הַמַּתְמֶדֶת.

סוֹד הַחַיִּים הוּא

לִדְתָּם מִכִּלְיוֹנָם.

סוֹד הַחַיִּים

אֵינֶנּוּ סוֹד.

הוּא אֱמֶת הַמִּשְׁתּוֹקֶקֶת

לִהְיוֹת לְשֶׁקֶר.

אֶת חֲבֶרְתִּי, הַסּוֹפֶרֶת

עַתִּירַת הָרוּחַ, חַדַּת הַבִּטּוּי,

קָבְרוּ בְּהַר הַמְּנוּחוֹת

בַּאֲדָנִית קְבָרִים.

הִיא נָחָה בְּתוֹךְ גֻּמַּת עָפָר

בְּתוֹךְ מִשְׁטַח בֶּטוֹן יָצוּק

נִשָּׂא עַל עַמּוּדִים, מֵעַל אָחִיו,

מַשְׁקִיפָה אֶל מַצֵּבוֹת בָּעֵמֶק

מִפְּרוֹמֶנָדָה שֶׁל מֵתִים.

הִיא שְׁתוּלָה בַּאֲדָנִית

שֶׁמִּדּוֹתֶיהָ כְּמוֹ שֶׁל דֶּלֶת קְטַנָּה.

אֲפִלּוּ אִם תִּרְצֶה

לֹא תּוּכַל לַחְפֹּר

אֶל טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

סְתָם הֻשְׁכְּבָה שָׁם

כְּמוֹ מִין גֶּדֶם.

הַכֹּל הוֹלֵךְ סוֹבֵב הוֹלֵךְ.

מֵרֵאשִׁיתוֹ אֶל אַחֲרִיתוֹ,

מֵאַחֲרִיתוֹ אֶל רֵאשִׁיתוֹ.

וְחוֹזֵר חֲלִילָה, וְחוֹזֵר.

גַּם מִשְׁטְחֵי הַקְּבוּרָה

שֶׁל הַחֶבְרֶ’ה קַדִּישָׁא

שֶׁעוֹשִׂים הוֹן מִן הַקְּבוּרָה

בְּגַנֵּי עָפָר תְּלוּיִים בָּאֲוִיר.

הַגַּלְגַּל מִסְתּוֹבֵב.

גַּם הָאָרֶץ מִסְתּוֹבֶבֶת.

כָּל דָּבָר בָּא אֶל הִפּוּכוֹ.

וְכָךְ גַּם הַשִּׁיר.

*

שבת שלום,

אילן.