יש ימים שבהם אפשר להתפוצץ מרוב שפע. הבוקר, אחרי שהילדים יצאו לקייטנה בישוב, התיישבתי ליד השולחן בחצר. בחוץ נשבה רוח ערה ונעימה, ואמרתי לעצמי, שלא בא לי להיסגר בחדר העבודה שלי למשך הבוקר כולו, שבא לי לעבוד הבוקר בחוץ, בחצר, בתוך הטבע והירקות הזאת מסביב.
אז הוצאתי החוצה את המחשב הנייד שלי, ערמת חומרים לעריכה ואנציקלופדיה לתרגום חומרי מחקר. ישבתי רגע, תוהה במה אתחיל, ואז נזכרתי בחלום שסיפרתי עליו אתמול לתלמידיי. החלום על הביקור במנהטן, שפרסמתי כאן הבוקר. סיפרתי להם אותו כדוגמה לאפשרות העבודה של כותב עם חלומו, אך עד הבוקר לא כתבתיו כלל.
'נאה דורש – נאה מקיים,' אמרתי לעצמי. קודם כול שב וכתוב את החלום הזה.
כתבתי אותו ומיד שלחתי אותו לתלמידיי והעליתי אותו לרשת. ואז התיישבתי לערוך פוסטים ישנים שלי, ממהלך שנת הקורונה, כחלק מהכנתם לספר. כשסיימתי נסעתי לכפר לקנות בשר, בישלתי צהרים והלכתי לנוח.
התעוררתי כעבור פחות משעה מחלום צלול ובהיר. אבא שלי, ילדיי ואני נוסעים לביקור אצל הצדיק זיע"א חיד"א. הוא מתגורר עם אשתו מרגלית בדירת שיכון ענייה למראה, בדרום. אני מצפה שהצדיק יחוש בכוחותיי ויכריז עלי כעל משיח. אבל מגלה שאין בו שום צדיקות או קדושה, גם לא יכולת לאבחן כוחות עילאיים. או אז אני מבין, שאינני זקוק עוד לאישור ממנו או מכול אדם אחר באשר לתכליתי בעולם.
קמתי ומיד כתבתי את החלום הזה. סיפור שני באותו יום. זה הספק שאפילו אני איני זוכר כמוהו.
הילדים חזרו מן הקייטנה, ביקשו שוקו ואקטימל, דיברנו קצת ואז הלכו לנוח מול הטלוויזיה, לפני חוג הכדורגל. ואז הגיע מייל דחוף מנעה מנהיים, העורכת שלי.
הקוראת האחרונה של הספר, מגיהה ראשית בהוצאת כנרת זמורה, סיימה את הקריאה בו, רגע לפני רדתו לדפוס, ויש לה הערות. נעה ביקשה שאעבור על זה בדחיפות.
"משוגעות," כתבתי לה, "ברור."
משוגעות, כי הספר כבר חייב לרדת לדפוס כדי להגיע לידיכםן לפני החגים. וברור שאעבור עליו, כי אין מצב שאאשר שינוי בפיסוק הספר שלי מבלי שאעבור עליו פסיק אחר פסיק.
הפסיקים הם תווי הנגינה שלי. הפסיקים, הנקודות, סימני השאלה וסימני הקריאה, אלה הם סימני הצזורה והאתנחתא המוסיקליים, בחמשה שעליה אני כותב את המוסיקה שלי במלים. כול תזוזה או מחיקה של פסיק, או החלפתו בנקודה, או להפך, משפיעות על המוסיקה של הסיפור שאני מספר.
ולכן ישבתי, ועברתי במהירות רבה, על כול פסיק או שינוי שהציעה המגיהה, שהיא מתקננת טקסט מעולה, אבל לא מלחינה של טקסט. ואישרתי או לא אישרתי כול תזוזה.
כשסיימתי החזרתי את הקובץ לנועה, ואז נמלאתי בשמחה ובהודיה. על כך שנועה כול כך רגישה כלפיי, ככותב, שלא הייתה מעלה על דעתה לאשר את התיקונים הללו בלי שאסקור אותם אחד-לאחד. זאת, מפני שהיא מכירה היטב את יחסי ללשון הסיפור, למוסיקה של הטקסט. ושמחתי והודיתי בלבי גם על הספר הזה, שתכף יראה אור, ארבע מאות שישים וארבעה עמודים, שכתבתי וטוויתי והלחנתי והצללתי אותם במשך חמש שנים תמימות, ורק בשבועות האחרונים עברתי עליו שלוש פעמים.
הנזיר היהודי קפץ לביקור, וריגש ושימח אותי. הוא נקי וצלול כעת. ואני יכול לפנות את כוחותיי לעוד חלומות, שיהפכו לסיפורים, חלומות של זימון. והראייה: רגע אחרי שכתבתי את החלום על הצדיק זכרו יגן עלינו, זיע"א חיד"א אליהו, נכנסתי כדרכי לגוגל, לחפש את צירוף האותיות המשונה.
לתדהמתי, אבל לא לחרדתי, כי אני כבר יודע איך הדברים האלה קורים אצלי, התברר לי מיד כי אכן היה איש ושמו זיע"א חיד"א, וצדיק גדול היה, ומקובל, ומושך בעט, ואפילו יש ציון קבר שלו, בהר המנוחות בירושלים.
הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות :חִידָ"א) (1724 – 1806), כך מספר הערך על אודותיו בוויקיפדיה, היה פוסק הלכה' שד"ר ומקובל. הוא חיבר עשרות ספרים בתחומים תורניים מגוונים, וכן חיבור ביבליוגרפי וחיבור אוטוביוגרפי.
הנה ציון החיד"א בהר המנוחות ירושלים
הרב חיד"א נולד בירושלים לרבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, נינו של המקובל רבי אברהם אזולאי. אביו היה דור חמישי לאנוסי ספרד שעלה מהעיר פאס, מרוקו, והתיישב בחברון. אמו, שרה, הייתה ממוצא אשכנזי, בתו של המקובל יוסף ביאלר, שעלה לירושלים בעליית רבי יהודה החסיד. רבי יהודה החסיד קשור בשבתאות, שבה אני עוסק כעת. סבו של החיד"א היה הראשון לציון הרב אברהם בן דוד יצחקי.
חיד"א למד בישיבת "יפאר ענווים" אצל רבי יונה נבון (מחבר "נחפה בכסף") שהיה רבו המובהק. רבו זה הרגילו לכתוב תשובות בהלכה והיה מעבד עמו את כתביו. בישיבת כנסת ישראל אצל רבי חיים בן עטר מחבר הספר 'אור החיים', בישיבת "בית יעקב" אצל רבי יצחק הכהן רפפורט ,ובישיבת המקובלים בית אל יחד עם רבי יום טוב אלגאזי למדו בחבורתו של רבי שלום שרעבי (הרש"ש).
אשתו הראשונה הייתה רחל בת הרב נסים ברכה מחכמי ירושלים. ממנה נולדו לו שני בנים (שאף הם היו שד"רים): הרב רפאל ישעיה, היה אב בית-דין באנקונה שבאיטליה, והרב אברהם שהיה מחכמי ירושלים. ושלוש בנות: שרה שהייתה נשואה לתושב ליבורנו, שמחה אשת הרב אברהם, בנו של הרב דוד פארדו .קלרה שנפטרה בילדותה. בעת היותו בתוניס בשליחות הקהילה היהודית בחברון קיבל את ההודעה שנפטרה אשתו בחברון שבעה חודשים קודם לכן. הוא הסתיר זאת מאנשי המקום כדי שלא ידחקו בו ויציעו לו אישה מקהילתם. לאחר שעבר לגור בליבורנו בסוף שנת תקל"ח נשא לאישה את מרת רחל בת הרב משה הלוי מפיזה.
את מסעותיו הארוכים תיעד חיד"א ביומן מסע שכתב. במסעותיו כשליח הקהילה היהודית הקטנה בארץ ישראל, סייר רבות באירופה ובכל מקום אליו הגיע בחן את אוספי הספרים שמצא, בספריות ובארכיונים, רבים מהם בכתבי יד שלא הודפסו, מהם גם העתיק בספריו.
בשנת תשט"ז, כאשר מלאו מאה וחמישים שנה לפטירת החיד"א, יזם הרב יצחק נסים, הרב הראשי לישראל, שחיבה מיוחדת הייתה לו לחיד"א, לפועלו ולכתביו, את העלאת עצמותיו מאיטליה לארץ ישראל, ויחד עם בנו פרופ' מאיר בניהו, וידידו איש ליבורנו ד"ר שלמה אומברטו נכון הקימו את אגודת נאמני 'יד החיד"א', דאגו להעלאת עצמותיו לישראל, לקבורתו בהר המנוחות ולהקמת 'יד החיד"א' – מבנה על קברו של החיד"א כדי לאפשר עלייה המונית לקברו.
עכשיו אני שואל אתכם. מה הסבירות שאדם חילוני-גמור כביכול כמוני, שסיים זה עתה חמש שנות עבודה על רומן, על אודות מארטיר יהודי מן המאה ה-17, ומצוי בעיצומה של כתיבה על שבתי צבי, יחלום על חיד"א, מקובל וסופר שמוצאו ממרוקו, ואת כול חייו הקדיש לבירור עולמות הסוד וההלכה, לפרשנות ולשליחות למען עמו? אין זאת אלא שכבוד הרב חיד"א מתדפק על דלתות הכרתי, ומבקש ממני להיות לו לפה, ולכתוב על אודותיו את ספרי הבא-הבא-הבא.
התחלתי בחלום על ביקור במנהטן, המשכתי בחלום על רב מהמאה ה-18. אני חושב שאני זכאי ל-240 שנות חיים לפחות, כדי שיהיה בידי די והותר זמן לכתוב את כול הסיפורים של כול הנשמות הצדיקות, המסתופפות לפתחי הכרתי.
לילה טוב.
נ.ב.
כל מלה אמת כמובן.
