עוד לא סגר, עוד לא בידוד בבתים, אבל הרשת כבר גועשת ביוזמות נפלאות. משרד החינוך מתפעל מערכת יפה של למידה מרחוק, והמחנך של הבנים שולח מדי ערב קיצור דרך לשידורי המחר, ומשימת קריאה – סיפור קצר. הערב מזכירות בית הספר הוסיפה עוד אתרי למידה. אם הילדים רק יסכימו לשבת מול המסך וללמוד זה יהיה נהדר.
לא קל להסביר להם שאנחנו צריכים לבנות לנו שגרת חיים חדשה. עוד פחות קל להביא אותם לכבדה ולשמור עליה. הבוקר, כאשר הצעתי להם לשבת לצפות בשיעור חשבון עם חברם מתן, שאתו קבעו פגישת רכיבה על אופניים לשמונה בבוקר, הם הודיעו לי שאני יכול לשכוח מזה. אבל כשהבהרתי להם באסרטיביות, שאינני מתכוון לוותר להם על משימות הלמידה בתקופה זאת, הם התרצו. רק לא בחשבון. הדפסתי להם את הסיפור "שלושה אינדיאנים," שעופר שלח לנו אתמול, ושניהם התיישבו לקרוא בו. מיכאל קרא רק חצי. דניאל התעקש לקראו עד סיומו.
אחרי כן בילינו בכיסוח הדשא בחצר, ואני גם בעישוב ערוגות, הם רכבו על אופניים בחוץ, ובעשר הלכו לצפות בשיעור עברית בבית של מתן. אבל התייאשו מזה די מהר, והעדיפו מלחמת רובים במקום.
בזמן הזה יכולתי לשבת קצת ליד המחשב, לעבוד. על כתיבה אין מה לדבר. הדעת לא פנויה לזה. אבל יש די והותר עבודה גם מסביב לכתיבה, כמו הראיון שנתתי הלילה לאתר לקידום ספרים בארגנטינה, שמעוניין לקדם את 'מעשה בטבעת' בספרדית ביבשת.
אחר הצהריים נסענו לקונסבטוריון. כעת הוכרזה שם שגרה חדשה. לכיתה נכנס רק הילד, ללא הורה מלווה, והשיעורים מתנהלים בשניים. מורה וילד. מיכאל עשה שיעור בכינור, ובינתיים דניאל, שהכריז על הפסקת נגינה, אבל חזר בו בינתיים, ואני, קפצנו לרופא הילדים. הוא לא הרגיש טוב, כאבי גרון וכאלה, וזה היה מספיק מבהיל בעבורי בימים אלה כדי לרוץ אליו. הוא אבחן דלקת – ולקח לו משטח גרון.
בעקבות השיעורים און ליין הילדים ביקשו שאקנה להם מצלמה עם מיקרופון למחשבים שלהם. אז אחרי הנגינה נסענו לחנות KSP בכרמיאל כדי לרכשן שם. להפתעתי ולתדהמתי ראיתי מחוץ לחנות לפחות 15 אנשים ממתינים בתור, מקפידים על מרחק של שני מטר איש מרעהו ורעותו. חבל שלא צילמתי את זה. זה היה הזוי לחלוטין. אבל גם ראוי ונכון לעשות.
חיכינו כמעט שעה כדי לגלות שהמצלמות אזלו בחנות, ובשל המצב לא ניתן להזמינן כרגע, מלבד מצלמה יקרה מאד. רק כשהגענו הביתה, מצא דניאל מצלמה כזו למכירה און ליין, ואני תפסתי שסתם הסתכנו בחשיפה לאנשים ברחבת החנות, בעוד שעלינו לקנותן און ליין.
קשה להתרגל למצב הזה. לזה שאסור לגעת במשטחים, בידיות של דלתות, שצריך לחטא את הידיים באלכוג'ל בכול פעם שאנחנו חוזרים ממקום ציבורי למכונית. קשה לקלוט עד כמה המצב נפיץ ומסוכן כעת, מפני שהאויב שלנו הוא בלתי נראה, וכשהוא מגלה את עצמו זה כבר מאוחר מדי.
בדרך הביתה הסברתי לילדים, שייתכן ובימים הקרובים נצטרך לשהות בתוך הבית ובחצר שלנו. תודה לאל שעוד לא הכריזו על כך. אבל ברור לי שזה בדרך. וזה יקשה עליהם מאוד.
אני רגיל בבדידותי. אלה אורחות חיי וזה טבעי. אבל בשביל הילדים זה קשה. בייחוד אם לא יוכלו לפגוש בחבריהם מן הישוב.
תכף אתיישב להכין לנו דף משימות למחר. זו כנראה הדרך הכי טובה לעמוד בה באי-הוודאות הכרוכה במצב הזה. אי הידיעה אם ניפגע ממנו אם לאו, ואי הידיעה כמה זמן יימשך.
הדבר הכי נחמד שעשיתי השבוע הוא להכריז על משימת צילום יומית. על כול ילד לצלם תמונה אחת יפה בסמרטפון ולהעלות אותה לפורום המשפחתי בווטסאפ. גיסתי אוסי אימצה את זה, וכבר מקציבה נושא ליום, וכול בני ובנות המשפחה מעלים תמונות לאלבום שיצרה.
זו פעילות נחמדה מאד, חינמית לגמרי, מאפשרת ביטוי עצמי ויוצרת קשר משפחתי חם. אז הנה לכם/ן רעיון קל לביצוע, כבר מחר.
היום, כששמעתי את הנשיא ריבלין מתפלל, בסוף נאומו בכנסת, לאלוהים, שישמור על עמו, היה נדמה לי שאני שומע אותו מתפלל בקול חנוק. האזנתי לו, וגם אני כמעט באתי לידי בכי. אבל בדיוק נהגתי אז במכונית עם הילדים מכרמיאל הביתה, והתאפקתי. "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ," פנה הנשיא אל האל, "בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קׇדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ".
ואני אמרתי בלבי, שאין זה משנה כלל אם אנו מאמינים באל ואם לאו, ברגעים כאלה, של חוסר ודאות עמוק, ופחד, ויראה, טוב להתפלל, טוב להאמין וטוב לקוות לטוב.
ובעיקר לקחת נשימה ארוכה, לברך על עוד יום שעבר בשלום, ולקוות שכך יהיה גם מחר.
לילה טוב.
