אתמול לא כתבתי כאן. הייתי עסוק בניקיון הבית לשבת ובסידור הממ"ד. כמו בבתים אחרים, בימי שגרה הממ"ד נהיה למחסן. הילדים מאחסנים בו את 8 כדורי-הרגל והסל שלהם, שני זוגות של נעלי החלקה, שני סקייטבורדים, ואני אחסנתי בו את ארון חומרי ההוראה שלי, ובו כמות גדולה של חומר משוכפל ל-24 שיעורים, וגם את ספריית ההוצאה לאור שלי, והמדפים של ספרי הגאוגרפיה, ההיסטוריה הכללית והעברית, ועוד.
מלבד כול אלה מאוחסן בו, כמובן, ארגז עם שימורים, תיבת עזרה ראשונה, תאורת חירום ורדיו ישן, וגם חומרי הפגנות – דגלי גאווה, שלטים ומגפון, ממחאת הלהט"ב מלפני שנה.
בממ"ד שלי, למן הרגע שעברנו הנה, ישנו ריח כבד של אבק. הוא עולה מעשרת הכרכים של האנציקלופדיה לתולדות הישוב של דוד תדהר. ידעתי שמכרכים אלה עולה אבק ארסי, אבל לבי לא מלא בי לוותר עליהם. מדובר בספרים, המכילים בהם ערכים על ותיקי הישוב, שלעתים קרובות כתבו אותם בעצמם. במובן זה, אין מדובר באנציקלופדיה, אלא בסדרת הנצחה. אבל יש לה ערך אספני והיסטורי רב.
אתמול, אחרי שמיינתי וסידרתי ארבעה ארגזים עולים על גדותיהם של חוברות משוכפלות לסדנאות הכתיבה שלי, וזרקתי מן הממ"ד כל מיני דברים שהילדים אספו מפינת המחזור – שמלת תחרה של מלכה, לוח עץ עם חורים, כדורים מפונצ'רים וכדומה – הוצאתי החוצה את סדרת הספרים של תדהר, ופרשתי את כרכיה על השולחן בחצר, כדי שיתאווררו מן הרוח.
מחר אמשיך לסדר את הממ"ד. די ברור לי, שעימות צבאי עם איראן על אדמת סוריה קרוב מתמיד, ומוטב להיערך גם לכך. אמש, בחצות וחצי, יצאתי לעשן בכניסה לבית, ומה שלכד את תשומת לבי היה רעש מחריש אוזניים, חריג, של כלי טיס בלתי מאויש, שממש עמד מעל גג הבית שלי. הוא עמד מעל הבית זמן ממושך. בבוקר נודע לי, שהייתה הלילה תקיפה בסוריה, והבנתי שהכטב"מ הזה שייך לאירוע. אני מבין את נחיצותו, אך לא את זה שחג שעה ממושכת מעל ישוב. מפקד חיל האוויר צריך כנראה לחדד נהלים למפעילי/ות הכטב"מים – לא להשהות אותם באוויר מעל בתי ישראלים הנמים את שנתם.
נעים פה היום. זהו יום שמשי וחמים, אני ירדתי עם דניאל לכרמיאל, שם הורידו לו סוף סוף את הגבס מן היד, ועשיתי קניות לשבת. מכיוון שהיום הראשון בחודש, זה גם הזמן שבו עלי לדשן, כמדי חודש, את עצי הפרי, לגזום קצת ענפים מן העצים והשיחים שתפסו תאוצת צמיחה באביב, לאפות עוגה, להכין עוף בתנור לארוחת הערב, וליהנות משבת רגועה.
אבל עם כול הרצון הטוב, להתמקד בשקט, אני מוצא שזה קשה לי. אני מביט קדימה. בימים ראשון ושני צפויות להתקבל בבית הדין הגבוה לצדק החלטות, שתקבענה את גורל ישראל. לא פחות. החלטות אלה תבאנה להקמת ממשלת חירום שנויה במחלוקת, תוך רמיסת עקרון הפרדת הרשויות והכשרת הנאשם לעמוד בראשה – או לבחירות רביעיות, שיהיו כרוכות בהסתערות על בג"צ. מכאן או מכאן לא תצא לנו טובה גדולה.
מגפת הקורונה עודנה כאן, אמנם עם מספר יורד של חולים, והתמקדותם בישובים מסוימים. אבל מערכת החינוך רוצה להשיב את הילדים לבתי הספר, תחת נהלי שגרה חדשה בלתי אפשריים, ומול שתי ידיעות – שילדים נדבקים ומדביקים כמו מבוגרים, וגם, שיש חשד שחלק מן הילדים שנדבקים במחלה מפתחים מחלה לבבית כאחד מסיבוכי הקורונה. זה מבהיל, ומעמיד בספק את האפשרות לשלוח את הילדים בבטחה לבתי הספר ביום ראשון.
כאן, בישוב, עדיין לא נפלה הכרעה בדבר. אני יודע שלפחות חלק מן ההורים במשגב, בבית הספר, לא ישלחו אליו את ילדיהם, וימתינו עוד שבועיים כדי לראות איך ייפול דבר. אף אני נוטה לעשות כן, בתקווה שיקימו אצלנו מסגרת חלופית. כי אם לא יקימו אותה, ואני אמנע מלשלוח את ילדיי לבית הספר, כדי לשמור על בריאותם ועל בריאותי, תהיה לזה השלכה ישירה על מצבי הכלכלי.
מלבד שלוש סדנאות כתיבה און ליין, חתמתי על חוזי עריכה של כמה ספרים בו-זמנית. ומזה כמה שבועות אני מג'נגל ביניהם, במעט הזמן שיש לי לעבודה. אבל גם אם אעמוד בכול העבודה שנטלתי על עצמי, אני לא רואה איך אעבור את החודש, וזה מעורר בי חשש גדול.
אינני יחידי בזה. מליון ומאתיים חמישים אלף ישראלים מובטלים, 26% מכוח העבודה במשק. לתדהמתי, הבנקים מחזירים צ'קים ביד קלה, לא מאפשרים הגדלת מסגרת וגם לא פיצול של חיוב האשראי החודשי. זאת, בניגוד להבטחות שהופרחו לאוויר, בראשית המשבר, לפיהן לא יחזירו צ'קים ויגדילו מסגרות אוטומטית. אם המפקח על הבנקים, ראש הממשלה ושר האוצר, לא יתערבו בזה מיידית, תביא התנהלות הבנקים לקריסה מוחלטת של הרבה בתי אב ועסקים, תגרום למשפחת לאבד את קורת הגג מעל ראשיהן ואת הביטחון התזונתי שלהן. זאת, בשעה שהעובדים הסוציאליים בקריסה, מערכת החינוך מושבתת, ושירותי הרווחה לא פועלים כסדרם.
רק אתמול שמעתי בתכנית "יהיה בסדר" בגל"צ את סיפוריהם המזעזעים של ילדים ומבוגרים, הסובלים מנכות גמורה, וזקוקים לכיסא גלגלים ממונע או לרכב ממונע, כדי להקל על חייהם. קבלתם את העזרים האלה מותנית במעבר ועדה רפואית, אלא שהוועדות אינן מתכנסות, והמשפחות סובלות בבתיהן. הקשבתי לזה, לתלאות הביורוקרטיה הממררות את חיי הנכים, החולים והסובלים, וחשבתי שאני מתפוצץ מתסכול ומכעס. איזו מדינה בנינו, שאלתי את עצמי, אם עובדי המדינה, הפקידים במוסדותיה, מעבירים את אזרחי תלאות איומות כאלה, שרק תכנית רדיו נחושה יכולה לסייע להם בהתמודדות עמן? עד כמה ערלי לב נהיינו, שאין בנו שום חמלה, שום יחס של אחווה ורעות וערבות הדדית לא רק למען הזולת, אלא גם למען הזקן, ניצול השואה, ההורה היחידני, החולים והנכים, וכעת גם העצמאיים והשכירים? ועד מתי זה יכול להימשך ככה?
לא לזמן רב.
אתמול גילו, שראש הממשלה הוזהר מפני מרי אזרחי, ולכן פעל בניגוד לרצונו והקל על תנאי הסגר למען השבת המשק באופן הדרגתי לפעולה. כאשר שמעתי זאת, אמרתי לעצמי שזה מאוחר מדי. מלבד החלטתו הנכונה לסגור את שערי ישראל ואת מערכת החינוך שלה עם פרוץ המגפה, כל שאר החלטותיו – הכבדת הסגר, סגירת מקומות העבודה, וכדומה – נבעו מפאניקה, שהוזנה על ידי אישיותו ההיסטרית ועל ידי תחזיות שגויות של בכירי מ.הבריאות, ולא היו כהחלטותיהם, בעיקר החלטותיהן, של ראשות מדינות אחרות במערב. לכן, ישראל נמצאת כעת בראש טבלת המובטלים והגרעון הלאומי, ובמקום רע מאוד מבחינת מידת הדמוקרטיה ומידת המעקב אחר אזרחים.
התערובת הנפיצה הזאת, של מגפה מווירוס שאינו מוכר, וטבעו והשפעותיו רק נגלים בהדרגה, של היסטריה שלטונית, שהפכה רבע מן הישראלים לנזקקים, של מערכת פוליטית מרוסקת, ושל מערכות חוק ואכיפה מותקפות באופן חסר רסן על ידי ראש הממשלה ושליחיו, היא מתכון בטוח למרי אזרחי, למלחמת אזרחים או לאנרכיה.
ולכן קשה לי להיות רגוע עכשיו.
אמש הפגתי את דאגותיי בקריאה בעוד פרק מספרה של פרופ' רחל אליאור על הבעל שם טוב. התיישבתי בכורסת הקריאה בחדר העבודה שלי, מול תנור החימום, תחת אורה החם של מנורת הלילה, וקראתי על הבעל שם טוב, שעשה שימוש בשמות האל ותאריו, וגם בעשבי מרפא ובשיקויים שרקח, כדי להיטיב עם הפונים אליו. ואז אמרתי לעצמי, שזה מה שאנחנו צריכים עכשיו. איזה בעל שם טוב כזה, שיתבונן בנעשה, יראה לנו איך עולם הנגלה מבטא את רצון האלוהות, ויקשר בינינו לבינו עם קמע טובה, שם אלוהי ואיזה שיקוי מרפא.
שתהיה לכולנו שבת טובה.
