כבר כמה שבועות שאני סובל מצמרמורות קשות. בדרך כלל זה קורה בשעות הערב, כשהטמפרטורה כאן יורדת. עכשיו, למשל, יש כאן 14 מעלות. ואני עם סוודר וגטקס מול התנור החשמלי. גם סחרחורות יש לי מזה תקופה. אני צריך לדבר על זה עם הרופא. רק שבימים האלה אין לי חשק גדול לדבר אתו או לפגוש בו, וממילא גם כול דבר מעורר חשד של קורונה. או היפוגליקמיה, או בעיות בבלוטת התריס, וכול מיני רעות אחרות. אז אני מתלבש טוב, ומדחיק. לא לזמן רב. אני בכול זאת בן אדם אחראי.
הערב, כששלחתי את הילדים למעלה, למיטות, מיכאל שאל בתקווה אם אשכב לצידם קצת. עניתי לו שלא, כי יש לי צמרמורת.
"אבא, אבל זה לא פר. כבר כמה לילות שאתה לא בא להיות אתנו," מחה.
ואני לא יכול לעמוד בפני הילד הזה, או אחיו. אז לבשתי חולצת גטקס ומכנסי פיג'מה חורפיים, ונכנסתי איתם למיטה. כמו תמיד נשכבתי בין שניהם, ופרשתי את ידיי, כדי שיוכלו להניח עלי כל ילד את ראשו.
"אבא," הפתיע אותי פתאום דניאל, "איפה הטלפון של אילנה?"
"בקבר," השיב מיכאל.
"מה פתאום, מיכאל. אני מניח שאצל ענתי," אמרתי לדניאל, "למה אתה שואל?"
"מה, אז עכשיו לענת יש את מספרי הטלפון של אילנה?"
"כן."
"אז כשמישהו מת מחלקים את כול הדברים שלו במשפחה?"
"כן. אבל את הבגדים שלו תורמים, כי לא נהוג להתלבש בבגדיו של מת."
"איכס, זה מגעיל," הסכים דניאל.
"תורמים אותם לאנשים נזקקים, שאין להם כסף לבגדים," הוספתי. "זו מצווה גדולה."
אחרי כן הם עשו תחרות פלוצים. סיכמנו שהערב לדניאל יש פלוצים של היפופוטם ולמיכאל רק פלוצונים.
*
כשירדתי למטה, חשבתי על צדקה ועל חמלה. מזה יומיים מעסיקה אותי המחשבה, מה עושים כול אותם אנשים קשי יום, שהתפרנסו מאיסוף פחיות ובקבוקים חייבים בפיקדון, ועתה אין מי שיקבל אותם מידיהם.
אני יודע זאת, כי השבוע הילדים שמעו ממני, כבדרך-אגב, שכדאי להחזיר בקבוקים ופחיות ל'רמי לוי,' מפני שמקבלים בממוצע 30 אגורות לבקבוק. לשמחתי, מיד גייסו את חברם עמרי לעבודה, ויצאו שלושתם לנבור בפינת המחזור אחר פחיות ובקבוקים. זה היה למחרת יום העצמאות, ולכן הצליחו לצבור כמות נאה מאד של בקבוקים למחזור. הם הביאו אותם הביתה, העמסנו אותם על המכונית, ואתמול נסענו ל'רמי לוי' בכרמיאל לקניות ולפדיון הבקבוקים. למרבה תדהמתי, כשהגענו עם עגלה עמוסה בבקבוקים לפדיון התברר לנו, שבשל מגפת הקורונה, כעת עצרה הרשת כליל את איסוף הבקבוקים (לפחות בסניף כרמיאל).
מיד חשבתי על כול אותם קשי יום, שאוספים פחיות ובקבוקים בחוצות, ומגיעים לסניפי הסופרמרקטים עם עגלות ועם שקים גדושים, כדי להרוויח בזה מעות מעטות, להעביר בהן את רעבונם. הפסקת האיסוף הזאת כל כך ציערה אותי. מדובר, בעיניי, בשרירות לב. מה הבעיה לחדש את פדיון הבקבוקים? הרי ממילא כולנו עובדים עם כפפות ומסכות, והקשישים שאוספים את הפחיות והבקבוקים זקוקים לפדיונם כדי שיהיה להם לחם.
שלא לדבר על בניי, שזוהי עבודתם הראשונה בשכר (מלבד דוכני המכירה שפתחו בשנה שעברה בתובל), ורציתי שייהנו מפרי עמלם.
*
החמלה, הצדקה והעזרה לזולת תעמודנה כעת ומוכרחות לעמוד כעת למול עיניו של כול אדם, בכול מקום בתבל. כולנו אחים ואחיות לצרה, כולנו נפגענו כלכלית מן המגיפה ודרכי ההתמודדות של משטרים שונים איתה. בתוך כך, גם מחווה פעוטה כמו חידוש פדיון הפחיות והבקבוקים בסופרמרקטים עשויה להציל קשיש או קשישה מרעב.
אך כדי לשרוד את המציאות החדשה הזאת נצטרך ליותר מכך. להוריד מחירים, להסתפק במועט, להגביל מאד את הצריכה. אנחנו, במדינות המערב, וגם בישראל, התרגלנו לחיות בתרבות צרכנית מנותקת, שיצרה פערים כלכליים-חברתיים עצומים. כול זה מתפוגג. כדי לשרוד, נצטרך להצטמצם, להתקיים מן המינימום, לא מן המקסימום, בכול מישורי החיים.
אני מאמין, שהנקיטה בריחוק חברתי, ההכרח לשמור על הורינו וסבינו וסבתותינו, והידיעה שבבתי אבות הם חשופים למיתה, יביאו לעוד דבר – להרחבת גבולותיו של התא המשפחתי ולחידוש המבנה החמולתי. המשפחה המורחבת, החמולה, תהפוך לקפסולה של בידוד חברתי, בשל הצורך הרגשי שלנו להיות בקשר עם הורינו, סבינו וסבתותינו, לשמור עליהם, וגם לזכות בתבונתם ובחכמת לבם.
המציאות החדשה של הקורונה כבר הבהירה את חיסול הגלובליזציה כפי שהכרנוה. מגלובליזציה של תנועה בין מדינות היא הופכת לגלובליזציה של חלוקת ידע באמצעים דיגיטליים. מבנים רב לאומיים כמו האיחוד האירופי יתפרקו. לאומים יתכנסו בתוך עצמם, פיסית ואידיאולוגית. כך גם ישובים. הסגרים המוטלים על ישובים שיש בהם מוקדי התפרצות מסמנים בדיוק את התהליך הזה. כול ישוב לעצמו. כול שכונה לעצמה.
המשך התהליך הזה כבר מסתמן במערכת החינוך, המפצלת כיתות לקפסולות. אצלנו, בבית הספר, מנסים גם ליצור קפסולות מבודדות של תלמידים מאותו ישוב, כדי שיוכלו ללמוד בבוקר ולשחק יחד אחר הצהריים בלי חשש.
זה יגיע גם לרמת המשפחה. למעשה, משרד הבריאות כבר עודד את זה, באשרו ל 2-3 משפחות לשהות יחד, כדי שההורים יוכלו לצאת לעבוד. הנחייה והיתר אלה מסמלים יותר מכול את חידושה של החמולה – אם במתכונת בין דורית, משפחתית, ואם במתכונת מלאכותית – משפחות מאותו בית דירות, מאותה קומה, מאותו רחוב.
החמולה תהפוך לקואופרטיב או לקומונה. למבנה כלכלי-חברתי משותף בחלקו או במלואו, שהשותפים בו יבקשו להבטיח באופן זה את שרידותם.
לכן גם העליתי, ביום העצמאות, בפני כמה חברים וחברות בתובל, את האפשרות שנתאגד יחד לרכישת מזון משותפת. הסברתי, שאני מבחין בישוב פה ושם בתחילת מצוקה כלכלית אצל אנשים, שבאה לידי ביטוי ביוזמות של מכירה בבתים, פתיחת דוכנים וכיו"ב. במצב כזה, אמרתי, ייתכן מאוד שיהיה עלינו, כקהילה, לדאוג לביטחון התזונתי של חבריה. זאת נוכל לעשות אם נתאגד כדי לרכוש מזון במשותף – ועל ידי זה נוריד את עלות ההוצאה החודשים על מזון פר משפחה – ובמקרה קיצון, גם בהפעלה מחדש של חדר האוכל בישוב.
לעת עתה, עוד לא ביקשתי להעלות את זה לדיון בוועד. נראה מה יקרה כאן, בארץ, בשבועות הקרובים. אבל ככול שנוקפים הימים יש לי תחושה עמוקה, שלשם אנו הולכים – להסתגרות של ישובים וקהילות בתוך עצמן, הן בשל חוסר בטחון פוליטי ואישי, והן בשל חוסר בטחון תזונתי וכלכלי, וחזרה למבנה החמולה או הקומונה.
וישראל? היא תחזור להיות מדינת רווחה סוציאליסטית. זה ברור לי. לא תהיה לה ברירה אחרת. שאם לא כן לא תשרוד. אנחנו עלולים גם להזדקק מחדש לתקופת צנע. גם לזה היה סימן מקדים, בניסיונן של רשתות השיווק לעמוד בהזמנת און-ליין על ידי ייצוב סלי מזון קבועים.
ולכן זו שעתו היפה של השמאל הוותיק, זה של מפ"ם, שהייתי חבר בה. לא של הפולחן לסטאלין, אלא של הצדק החברתי. השמאל צריך לקום מחדש כשמאל כלכלי-חברתי, לא רק מדיני. שמאל שיודע איך לחלק בצורה מיטבית את משאבי המדינה, להשיב אותם מידי הטייקונים לידי האזרחים, וליצור בטחון תעסוקתי ותזונתי, ומערכת סעד ורווחה.
שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר, כול אחת בדרכה, חזו את זה מוקדם מכולםן. לצערי הרב, שתיהן פעלו בנסיבות זמן ומקום, ובהקשר פוליטי, שלא היטיבו עמן. כעת הזמן להקים מפלגה דמוקרטית, שערכי השיוויון והצדק החברתי חרותים על דגלה.
אם תשאלו אותי, זה החזון שלי.
