א.
בחג הזה הבית שלנו היה מלא. אבא שלי, בן השמונים וחמש, הגיע הנה בערב החג, ונשאר כאן עד יום ראשון, כדי להיות עם הנכדים. בערב החג באה חצי משפחה לארוחת חג, ולמחרת חציה האחר. ואני בישלתי הרבה, וניקיתי, וערכתי שולחנות ופיניתי אותם ונהניתי מכול רגע.
הילדים ביקשו מבת דודם, כליל בת התשע, להישאר אצלנו, ולראשונה אירחו בת דודה בבית. הבוקר גם נסענו לחוף הים של נהריה ונהנינו שם, ואחרי כן ירדנו עד למרכז כדי להשיב את כליל הביתה, לחטוף ארוחת צהריים שאכלנו בדרך – כדי שאספיק להגיע הביתה בזמן ולנוח, לפני זום השירה הלהטב"קית, שהנחיתי הערב במסגרת 'פסטיבל שבועות שירה' של אגודת הסופרים העברים.
חוף הים של נהריה הוא חוף אידיאלי לימי קורונה. העירייה או האחראים על החוף העירוני פיזרו את פינות הישיבה במרחק שני מטר זו מזו, סככות ההצללה היו ריקות למחצה. תפסנו לנו מקום טוב בצל, והילדים השתובבו בחול ובמים.
אחרי כן נסענו בכביש שש עד למחלף ניצני עוז. בדרך חזרה הביתה עצרת בתחנת הדלק של כביש שש צפונה, כדי לקנות קפה וארטיקים. לחרדתי, התור שם היה בלתי אפשרי. אנשים הצטופפו זה מתחכך בזה, במרחק 10-20 סנטימטר במקום שני מטרים. רובם היו עם מסכות, אבל היו שם גם שני בחורים, אחד שרירן, ש'ענד' את המסכה שלו על אמת ידו, וניגש לקופאית. היא כנראה דרשה ממנו לחבוש את המסכה, והוא עשה כן כשדיבר איתה. חברו, בחור זהוב שיער ותכול עיניים, עמד שם עם מסיכת בד שמוטה מתחת לאפו ומתחת לפיו, אי שם בקצות סנטרו.
"אתה צריך להיות עם המסכה על האף והפה," הערתי לו.
"אל תעיר לאנשים אחרים," השיב לי.
"אבל אתה מסכן את הבריאות של כולנו."
"אדוני, תסתכל על כולם פה, לא כולם עם מסכות," אמר, ואז הבין ששגה, והוסיף "והמרחק בינינו הוא לא שני מטר. אתה לא תשנה את העולם."
"אתה ואני נשנה את העולם," השבתי לו. אבל הוא כבר הפנה אלי את גוו והסתלק משם, לא מגיב לברכה ששלחתי לו מאחרי גוו, שיהיה בריא.
אחרי כן אמרתי לעצמי שאסור היה לי להעיר לו. מי יודע אם הוא לא ייצא עם החבר שלו עלי בחניה. לשמחתי זה לא קרה.
אם משרד הבריאות באמת רוצה לשלוט על מוקדי הדבקה, שיודיע על סגירת תחנות הריענון בכביש שש, עד שיתחייבו לשוב לתור מבוזר, לשליטה על כמות הנכנסים לחנות הנוחות, כפי שהנהיגו בתחילת המשבר, כי כרגע, מה שמתחולל שם הוא סכנה גדולה.
אינני יודע עוד אם המסכות יעילות מפני המגפה אם לאו. אחרי פליטת הפה של משה בר סימנטוב בשידור חי, לפיה הן חסרות חשיבות, כבר אינני יודע מה לחשוב. כך גם בנוגע לריחוק מקשישים, ומבני שישים ומעלה, שאני נמנה עליהם, או 67. אם ראש הממשלה אירח את בנו בליל הסדר, והנשיא את משפחתו, וניר ברקת את משפחתו, בעוד שמאתנו דרשו לעשות את ליל הסדר בלי הורינו, ואם ראש הממשלה ושריו לא חובשים מסכות בתוך אולם בית המשפט, ומנכ"ל מ.הבריאות היוצא מזלזל בהן בפומבי, באמת שכבר אי אפשר לדעת למי להאמין.
משבר האמון הזה, שיסודו בהסברה כושלת, בחוסר במתן דוגמה אישית, בהחלטות תמוהות כמו אי בדיקה על פי אזורים ואי בדיקה סרולוגית ועוד, באמינות המפוקפקת של הבדיקות (1 מתוך 20, כדברי איתמר גרוטו) ועוד – כול אלה מבלבלים מאד.
לשמחתי, משרד הבריאות נמנע כרגע מהחזרת הסגר, וסוגר נקודתית מקומות שבהם יש אחוזי הדבקה גבוהים. במצב הנוכחי, נדמה לי שהדבר היחיד שאפשר לעשות הוא ללכת עם מסכות, להשתמש בכפפות במקומות ציבוריים (כמו כפתורי הלחיצה בתדלוק בתחנת דלק, מעליות וכיו"ב), ולזרוק אותן מיד אחרי כן, ובהחלט להיפגש עם סבא. כי לבודד את הורינו ולהתבודד מפני זולתנו, זה דבר ששקול בעיניי למוות רגשי.
ב.
במדינה הזאת אירוע רודף אירוע. הרקדן איימן ספיה, מכפר יאסיף, אחד הרקדנים הבולטים במגזר הערבי בארץ, טבע בשבוע שעבר, כשניסה להציל ידידה מטביעה בים. לא הכרתי אותו אישית, אבל התרגשתי מאד מסיפור חייו. איימן למד מחול בכפר יאסיף ואחרי כן בבית הספר למחול בקיבוץ געתון. בהמשך קיבל מלגת לימודים מקרן קלור ובשנת 2009 החל ללמוד בבית הספר המלכותי לבלט בלונדון והופיע בין השאר במחזמר CATS. בארץ עבד עם להקת המחול המודרני רימאז, הופיע איתה בפסטיבלים בארץ ובחו"ל. בנוסף השתתף בקליפים של להקות פלסטיניות. באחרונה לימד מחול בבתי ספר בחיפה ובנצרת ויצר מופעים חדשים בשם "לחם" ו"בין שני עולמות" (וואלה תרבות). לפני שנה השתתף ספייה בתכנית “סליחה על השאלה” בערבית, בפרק שעסק בלהט”בים ערבים (WDG).
לצערי, ראש הרשימה המשותפת, איימן עודה, שהספיד אותו, לא התייחס לעובדת היותו הומו ערבי מחוץ לארון. אבל אם איימן, בן למשפחה ענייה מכפר יאסיף, יכול היה להעז לחיות את חייו, נאמן לעצמו – גם איימן עודה היה צריך להעז, ופעם אחת ולתמיד לומר משהו בזכות ולמען חברי וחברות הקהילה הלהטב"קית במגזר הערבי. השתיקה גמורה של חברי המשותפת בכול הנוגע למאבק לשוויון זכויות של הקהילה בכלל, ושל חבריה וחברותיה מן המגזר בפרט, מראה עד כמה מוגבלת היכולת הערכית והפוליטית של הרשימה המשותפת. הם יודעים לזעוק חמס על הריגתו האיומה, למעשה רציחתו, של איאד אלחאלאק, ממזרח ירושלים. איימן עודה אמר: "חייבים להיאבק בטיוח הצפוי ולדאוג שהשוטרים ישבו בכלא, ובו זמנית לזכור שהם אמנם לחצו על ההדק אבל הכיבוש טען את הנשק. צדק יעשה רק כשמשפחת אל-חלאק, חבריהם וכל שאר העם הפלסטיני ידעו חירות ועצמאות".
עאידה תומא-סלימאן מסרה כי "שר המשטרה הנכנס לא היסס לאיים כי 'כל מי שתוקף שוטר דמו בראשו', וכנראה שכל פלסטיני, דמו בראשו". לדבריה, "למי שמזועזע מהרצח בארצות הברית, תסתכלו קרוב – עם שלם נאנק תחת כיבוש מבלי שיוכל לנשום".
יוסף ג'בארין, השווה בין הירי לתקרית בה נחנק למוות עצור שחור בידי שוטר בארצות הברית. "בירושלים המזרחית, כמו במיניאפוליס, אלימות גזענית הורגת", מסר. "איאד אל-חלאק, צעיר פלסטיני בעל צרכים מיוחדים שהוצא להורג ביד שוטרי הכיבוש, הוא קורבן נוסף של אלימות הכיבוש ומדיניות העמקת הדיכוי של הממשלה". (וואלה).
חברי המשותפת זריזים מאד בקישור בין הריגת אוטיסט פלסטיני לבין הכיבוש והדיכוי. אבל הם לא יודעים לדבר על כיבוש ודיכוי מגדרי, כשמדובר בלהטב"קים במגזר שלהם.
והפער הזה, בין העמידה על זכויות העם הפלסטיני לבין אי עמידה על זכויות הפרט במגזר שהם נציגיו – הוא בלתי נסלח בעיניי.
ולכן הם לעולם לא יהיו בחירתי.
ג.
צריך מפלגה חדשה. מפלגת שמאל צעירה, דעתנית ובועטת. אני רוצה לראות בה את פרופ' פניה עוז זלצברגר, את אמה טוקטלי, את לימור מויאל, את ניצן וייסברג, ועוד כמה נשים. אני מונה כאן נשים בלבד, אף על פי שבהחלט ישנם גם גברים שאני רוצה לראות בה. לגבי המגזר הערבי, קטונתי מלהציע. שיגידו בעצמם. מה שבטוח זה דבר אחד. העבודה נגמרה, מרצ מתה, כחול לבן תלך לאבדון, ויאיר גולן עם השמאל הציוני שלו יריח את אחוז החסימה מלמטה.
אנחנו צריכים מפלגה חדשה, צעירה ובועטת, שתייצג את כול המגזרים המודרים במדינה הזאת, אם מכוח מדיניותן של ממשלות הימין, ואם מכוח חוק הלאום.
וצריך להקים אותה מיד עכשיו, לקראת הבחירות. כי ממשלת הבושה הנוכחית פול תיפול. בקרוב.
שיהיה לנו שבוע טוב ובשורות טובות.
