מדינת ישראל הוקמה מכוחה של הציונות המעשית, שבאה לידי ביטוי במחשבת התיישבות, היאחזות בקרקע ובניין הארץ. ההכרח להקים ליהודים מדינה, אחרי השואה והפרעות בכול גלויות ישראל, ובהן גם בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, יחד עם הכמיהה לציון, מקץ אלפיים שנות גלות, הולידו מתוכן את חזון הפיכתו של היהודי לאדם עמל, את תנועות ההתיישבות ואת המפלגות הציוניות סוציאליסטיות, שמימשו חזון זה.
מאז הוקמה ישראל, כמעט מדי עשור קם כאן ראש ממשלה, המבין את חשיבות קיומו של משק ישראלי מתפתח, ובתוך כך את עידוד הצריכה המקומית ככלי לתקומתו ולהתפתחותו של משק כזה, ויוזם קמפיין בזכות תוצרת הארץ. אבל בעשורים האחרונים, ככול שהעולם כולו נע לעבר גלובליזציה, איחוד מדינתי (האיחוד האירופי) ואיחוד מטבע (היורו), שרשרת המזון האנושית הורכבה מחוליות יצוא ויבוא בינלאומיות, המבוססות על הסכמי סחר בין-מדינתיים, מטבע משותף ועוד – והתוצרת המקומית נדחקה לשוליים. זו הסיבה לתמונות העגומות שראינו, של חקלאים ישראלים המשמידים את תוצרתם ועוקרים את מטעיהם. חזון הכלכלה הגלובלית דרס אותם במגפיו המוזהבים.
משבר הקורונה גרם להסתגרות מדינתית, לשבירת הגלובליזציה ולאיבוד קסמה. הוא נטל במידה לא מעטה את הנשק במאבק הבין-מעצמתי בין סין לבין ארצות הברית, שבעיקרו הוא מאבק על שליטה בסחר הבינלאומי – והדגיש את חשיבות הסתמכותה של כול מדינה על כוחות הייצור המקומיים ועל תוצרתה.
משבר זה עודנו בעיצומו. עצירתו המלאה תהיה רק כאשר ימצאו חיסון לנגיף הקורונה, וייצרו אותו בכמות מסחרית ובמחיר זעום, כך שכול תושבי תבל יוכלו להתחסן בו. אך עד אז, העולם צפוי למשברים נוספים. משבר האקלים רק הולך ומחריף, חלקי יבשות שלמים יהפכו למדבר, וגם חלקת אלוהים הקטנה שלנו, ישראל, תלך ותהפוך לצחיחה, מדברית וקשה למחיה בה.
הדרך היחידה של ישראל להוציא את המשק הישראלי מן המשבר שנקלע אליו, להחזיר את הישראלים אל מעגל העבודה ולחזק את חוסנה הכלכלי והחברתי של ישראל, במשבר שהיא נתונה בו, ולמול אתגרי האקלים העומדים בפניה, היא על ידי מדיניות כלכלית חברתית ובינלאומית חדשה.
על ממשלת ישראל להכין, בשיתוף המועצה לביטחון לאומי, ארגוני החקלאים, הלולנים ומגדלי הבקר, חברות המזון הגדולות ורשתות המזון תכנית מיוחדת, שמטרתה היא הפיכת המשק הישראלי למשק אוטרקי. כזה שיהיה מנותק כמידת האפשר, לפחות בכול הנוגע לצריכה מחו"ל וליבוא, משאר מדינות העולם.
ככול שישראל תתרגל לצמצם את הצריכה מחוץ, ולהסתפק בצריכתה של תוצרת מקומית, כך יתמנו הפערים הכלכליים-חברתיים בארץ, יורחבו מקומות העבודה, הביטחון הכלכלי יתחזק וגם הביטחון הלאומי והאישי. כדי שיעדים אלה יושגו, המדינה תצטרך לשלב ידיים עם ארגוני החקלאים והמגדלים, להוזיל את מחירי המים לחקלאות, להגדיל את מכסות הייצור בענפי החקלאות והמזון, ולהפנות עודפי ייצור בלבד ליצוא.
בו-בזמן תהיה הממשלה חייבת להשיב לידיה נכסים בתחום המזון שנמכרו, כדוגמת "תנובה" ואחרים.
ובעיקר יהיה עליה לחדול מלהילחם בחקלאים ולזלזל ביכולותיהם היצרניות ובתוצרתם, ולעשות בה שימוש מרבי להזנת האוכלוסייה בארץ או ליצוא.
החברה הישראלית הפכה מחברת עמלים, שערכי ההתיישבות, הצניעות והביטחון אפיינו אותה – לחברת שפע קפיטליסטית. התרגלנו לצרוך יותר מכפי שאנו זקוקים לו, מפני שהצריכה הפכה לבידור, לבילוי זמן, לתחביב וגם לסמל סטטוס. הגיע הזמן להפוך שוב את הפירמידה, כמו בימי העלייה השנייה והמדינה-בדרך. להשיב את האדם בישראל אל עמלו, ואל חיים של שפע, שאינו שפע צרכני אלא שפע רוחני, ערכי ותרבותי.
הגיע הזמן לייצר לעצמנו ובעצמנו כמה שיותר חוליות משרשרת המזון.
וזה מתחיל במנהיג בעל שיעור קומה, המבין את חשיבותה של ההתיישבות, את חשיבותה של העבודה היצרנית בארץ, את חשיבותו של ריסון הצריכה הבינלאומית ואת חשיבותה של עצמאות כלכלית ישראלית.
הדברים שאני כותב כאן מנוגדים ברוחם לאמונתי. ביסודי אני מאמין שכול האנושות היא רקמה פועמת אחת, שכולנו מחוברים איש לרעהו, בלי הבדל דת, גזע, מין, מוצא, מגדר או נטייה מינית. אני מאמין בכך שכל האדם מחובר ליקום, שכולנו חלקיקים זעירים בתוך רקמה אחדותית אחת, פועמת ויוצרת מתוך עצמה. בהיותנו כאלה, אין שום משמעות ערכית לגבולות דתיים, אתניים, לאומיים ואחרים, אין שום נחיצות במלחמות על רקע זה, ולמעשה כול מי שמאמין באלוהים, כמהות בוראת ומחוללת עולם ומלואו, וגם מי שאינו מאמין בו, אלא ביקום ובכוחות הטבע, ראוי שיכבד את זולתו, את האדם, החי, הצומח והדומם, ולא ישתרר איש על רעהו.
אבל עד שהאנושות תשכיל להבין זאת, ותדע לכונן יחסים הרמוניים בינה לבין עצמה ובינה לבין כוכב ארץ והיקום כולו – עלינו להתעצם כעם וכחברה, ולא מלשון עוצמה אלא מלשון עצמאות. לחזור לחזון ולערכים שכוננו את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית כחברת אחים שוויונית ויוצרת, המסתפקת בתוצרתה ומתברכת בשפע שמזמן לה עמל האדם על אדמתו, זבת החלב והדבש.
אני מאוד מקווה שחילופי שר החקלאות אורי אריאל, שככול הידוע לי הצר את צעדי החקלאים ועשה במשרד החקלאות קרדום לחפור בו להרחבת ההתיישבות מעבר לקו הירוק, באלון שוסטר, איש קיבוץ מפלסים וראש מועצה אזורית שער הנגב לשעבר, הוא צעד בכיוון הנכון.
שתפו והפיצו, ותבוא עליכםן ועלינו טובה. אמן.
