את הספר “כשהמתים חזרו” התחלתי בחוף הים של תל אביב. הייתי אז בתוך כתיבתו של רומן המתרחש ברנסנס, שלא השלמתי אותו עדיין. יצאתי עם חברי רם שליטא לשתות משהו על חוף הים. בעודנו יושבים שם ראיתי פתאום איך מרכבה של מכונת כתיבה מתוחה בין אוזניי, ולקדקודי נכנס דף, עליו נכתבה הכותרת “כשמתים חזרו,” ומתחתיה תמציתו של סיפור שלא היה קשור כלל לרומן שכתבתי באותה עת: אבא שלי מתקשר להזעיק אותי בבהילות לבית המשפחה ברמת השרון, מפני שכתוצאה ממשהו שחוללתי בכתיבתי מתי המשפחה מתחילים לחזור. אני ממהר הביתה ומגלה, שלא רק מתי המשפחה חוזרים, אלא גם מתי העיירה ואחריהם כל מתי העם היהודי. בעקבות זאת מתגלית עובדה מרעישה: אני המשיח, משיח ישראל, והארץ גועשת על כך משום שאני גם הומו.
כתבתי טיוטה מאוד מצחיקה של הסיפור הזה, ואז אמרתי לעצמי שכתבתי סאטירה מטורפת. אבל אולי היא סימן שעלי לשבת סוף סוף עם אבא שלי, ולשמוע ממנו מה באמת עבר על המשפחה שלו בשואה.
קבענו פגישה, ישבנו והוא סיפר לי את הסיפור על שלמה ושרה פלדמן, פושט העורות הדתי מן העיירה נובוסליץ, שהיו להם 12 ילדים, שלושה מתוכם מתו בצעירותם ואפילו שמותיהם אבדו, והרביעי, מיכאל, אבד בין שתי מלחמות העולם, בגיל 14. ואז עצר אבא מסיפורו ואמר לי, “הרבה שנים קיוויתי, שיום אחד מיכאל או מישהו מצאצאיו יבוא וידפוק על דלת הבית שלנו (בית המשפחה שוכן בשיכון שכולו הוקם על ידי פליטי אותה עיירה, ברמת השרון). אבל אני יודע שזה כבר לא יקרה.”
“אבא,” אמרתי לו, “אני אחזיר לך את מיכאל.”
אמרתי, ולא ידעתי מה אמרתי.
כמה ימים אחרי כן הודיע לי אבא, שמתארגנת משלחת של ותיקי העיירה וצאצאיהם לנסיעה לאוקראינה. הוא לא היה יכול להצטרף, אבל הציע לי לעשות כן. אני כמובן קפצתי על ההצעה. נסעתי עמם לאוקראינה-רומניה. הגעתי לעיירה. אמרתי קדיש על קבר האחים ש-819 מיהודי העיירה נטמנו בו, ואז חיפשתי אחר קברות סבא וסבתא רבא שלי בבית העלמין. משלא מצאתי אותם נעמדתי בלב בית העלמין, פרשתי ידיי לשמיים, ואמרתי בקול רם: “סבא שלמה וסבתא שרה, סליחה שלא מצאתי את קברותיכם. אגיד פה קדיש עליכם ועל כול מי שטמון כאן בבית העלמין.”
וכך עשיתי.
וכשסיימתי, גהרתי ארצה, אספתי בקבוק בירה אוקראיני ישן שהתגלגל שם, מילאתי אותו עד חציו בעפר בית העלמין, ונשבעתי, שהבקבוק הזה ילווה אותי כול חיי.
הוא נמצא כעת בחדר העבודה שלי בתובל.
זמן קצר אחרי ששבנו ארצה צלצל אלי אבא בהתרגשות. הוא סיפר לי שפרל שוורצמן, אשת הגבאי בעיירה, זכרה לברכה, מי שליוותה אותי במסע לעיירה זמן קצר מקודם לכן, התדפקה על דלתו עם מכתב ביידיש מלימא. את המכתב כתבה אלה, אשתו של דוד כסיל. היא כתבה לפרל, חברתה לספסל הלימודים בבית הספר העממי בנובוסליץ, שאינה יודעת מי מבין בני המשפחה בחיים. אבל שהנכד שלה, אלכס, עלה ארצה מאקוודור, ושאם מישהו מהמשפחה בחיים, היא תשמח אם יתקשר אתו.
אבא מיד התקשר לאלכס. ואלכס הפך מאז לבן משפחה שלנו. הוא כבר התחתן בישראל עם מוניקה ויש להם שני ילדים. אחרי אלכס הגיע ארצה בן דודו, דניאל, הבן של משה. הוא כבר סיים מאז בהצטיינות תואר שני בטכניון, נישא לצעירה מקסימה. והם כמו עוד שני אחים בשבילי.
אלכס בן דודי הוא שעזר לי לארגן את שני מסעותיי ללימא, כדי לחקור את תולדות בני משפחתי מצד אבי. התחלתי לכתוב אז את ספרי “כשהמתים חזרו,” ידעתי ששניים מאחיה של סבתי המנוחה, אם אבי, היגרו לפרו לפני המלחמה, ושניים נוספים אחריה, אך בילדותי נפגשתי רק עם שניים מהם. תהיתי מה עלה בגורל השניים האחרים.
כשהגעתי ללימא, פגשתי באלה, סבתו של אלכס, שהיא אלמנתו של כסיל (יקותיאל), אחי סבתי. היא סיפרה לי מה שהייתה יכולה לספר על המשפחה, וכאשר ניסיתי להוציא ממנה פרטים נוספים, אמרה לי, שאם אני באמת רוצה להכיר את המשפחה, אמתין רגע. היא התקשרה למישהו, זה היה חקובו, הסתבר לי אחרי כן, ומקץ זמן קצר הגיע אל ביתנו רכב מפואר ובו נהג. הם הפצירו בי לעלות על הרכב ולנסוע עמם.
נסענו אל אחד מפרבריה העשירים של לימא. שם, בתוך שכונה מוקפת חומות, מחשש לביזה, עומדים בנייני דירות פאר. עלינו במעלית והגענו לדירה ענקית. המארח והמארחת קיבלו את פנינו בהתרגשות והכניסו אותנו פנימה. “רצית להכיר את המשפחה שלך?” שאלה אלה, “אז הנה היא, תכיר,” החוותה בידה על הנוכחות והנוכחים.
הבטתי בה נדהם. כול הנוכחים שם נראו פרואנים, חלקם עם תווי פנים סיניים.
“כשיענקל, הדוד הגדול שלך, אח של סבתך, הגיע לפרו,” סיפרה לי אלה, “לא היו פה נערות יהודיות. הוא מצא לו סינית קתולית והתחתן אתה. כשנודע הדבר לסבא וסבתא רבא שלך עשו קריעה וישבו עליו שבעה. זו הסיבה שלא שמעת עליו דבר עד היום. וזוהי כול משפחתו.”
התיישבתי עמם. ניסינו לשוחח. אני עם האנגלית, מעט הספרדית והיידיש השבורה שבפי, הם באנגלית ובספרדית. הם לא ידעו דבר על המשפחה שלנו בישראל, מפני שהיו מנותקים ממנה במשך חמישים שנה. הדבר היחיד שידעו היה שם העיירה שאביהם היגר ממנה. נובוסליץ. ואני, שבאתי לשמוע את סיפורם, מצאתי את עצמי מספר להם את סיפורי.
מאז חלפו שנים. אבא שלי הספיק להגיע לשם ולפגוש את דודה אלה, לפני שמתה, ואת צאצאיו של חקובו, שהיה קרוי בפי כול ‘בימבו.’ אחת מבנותיו של חקובו חזרה ליהדות, ושלחה את שני בניה התאומים לארץ במסגרת מסע ‘תגלית’. הבת האחרת שלחה הנה רק לפני שנה את בנה הצעיר, במסגרת מסע של בית הספר היהודי בלימא, ‘לאון פינולו.’
*
את המסע השני שלי ללימא עשיתי בפברואר 2018. נסעתי לשם כדי לחקור את תולדות חייו ומותו של הנזיר היהודי, גיבור ספרי הבא. הפעם כבר נסעתי למקום שיש לי בו משפחה. כך, מיד עם נחיתתי בלימא, התקשר אלי אלכס, בן דודי מסדר שני. “אבא שלי, סאול ובימבו רוצים לבוא לקחת אותך למסעדה,” הוא בישר לי. “באיזה מלון אתה משתכן?”
אמרתי לו את שם המלון, ואז ניתק והתקשר שוב מקץ כמה דקות. “אבא שואל אם תרצה לבוא איתם לבקר את המשפחה בבית העלמין. הם ממילא תכננו לעשות זאת.”
כמובן שאמרתי כן.
מקץ פחות משעה מאז נחתתי בלימא מצאתי את עצמי חבוק בזרועות סאול הגדול וסאול הקטן, ובימבו, שלושת בני דודיי מסדר שני, בני הדודים של אבא שלי. בימבו הוא הבן של יענקל, האח של סבתי שהיגר ללימא מן העיירה נובוסליץ לפני השואה, התחתן כאן עם סינית קתולית ולכן המשפחה ישבה עליו שבעה וניתקה איתו כול קשר; סאול הגדול הוא בנו של דוד יויינע, האח של סבתי, שהיגר לאקוודור אחרי השואה, והיה בעבורנו תמיד הדוד העשיר מאמריקה; וסאול הקטן, הבן של כסיל, אח נוסף של סבתי.
את הכיפה שאני לוקח איתי תמיד לכול טיול שכחתי בבית המלון, אז התכבדתי בכיפה מבית העלמין. סאול גם נתן בידי עותק של התפילות הנושאים על קברו של מת ביום אזכרתו, ואני הצעתי שאומר עליהם אל מלא רחמים. כך, אפוא, מצאתי את עצמי עובר עמם קבר אחר קבר, מבקר את כול קברותיהם של בני המשפחה הקבורים בלימא – אלה וכסיל, יענקל (חקובו), סולומון פלדמן, הבן של סאול, שנפטר מסרטן בגיל 35, לפני כמה שנים, הקבר של משה, אחיו של סאול ובנם הצעיר של אלה וכסיל, ואחרי כן גם את קברות ההורים של סינתיה, אשתו של כסיל ואמו של אלכס.
הבכי הלך והתגבר בתוכי מקבר לקבר. מרוב התרגשות. בעבורי, הרי זה כבוד גדול לזכות לומר תפילת אל מלא רחמים על קרובי משפחתי. אבל כשהגעתי לקבר של יענקל, חקובו, שהמשפחה בארץ התנתקה ממנו בשל אהבתו לגויה, התפרקתי. קרוביי לא הבחינו בזאת. הכול היה בתוכי. אבל משהו באמת נשבר בי שם, ליד קברו, מרוב חמלה וצער.
אחרי כן, כשישבנו במסעדה סינית טובה ואכלנו צהריים. סיפרתי לבני דודיי על ספרי “כשהמתים חזרו,” אותו כתבתי אחרי ביקורי הקודם אצלם, בלימא ובאקוודור, לפני כעשר שנים. סיפרתי להם כיצד המצאתי את סיפורו של מיכאל, האח של סבתא שלי, שנעלם בגיל 14 בין שתי מלחמות העולם ואבדו עקבותיו לעד, איך חיתנתי אותו עם גויה באיקיטוס שבאמזונס והולדתי ממנו את סלומון פלדמן, משיח ישראל, המשיח היהודי.
*
הם אתמול התקשר אלי אבא שלי, ובפיו בשורה. חקובו-בימבו מת השבוע בגיל 85 מקורונה. בתו וחתנו ובנם חולים במחלה. שמעתי זאת ולבי נשבר בי. אמנם, היחסים בין בני המשפחה שם, בדרום אמריקה, ידעו עליות ומורדות. אבל שלושת בני הדודים, היושבים אתי כאן במסעדה בלימא, בימבו בחולצה אדומה ובקסקט במרכז השולחן, היו תמיד יחד. והנה בימבו הלך.
מרגע שהכרנו בימבו הקיף אותי באהבה. הוא חיבק אותי תדירות, כאילו אינו מאמין שזכה לפגוש בי כחלק מן המשפחה הענפה בארץ. כשהגעתי במסעי השני ללימא גם פינה לי את חדרו, בבית בתו, כדי שאוכל לישון על מיטתו ממש. הוא היה איש חם וטוב לב, שסבל לא מעט בחייו, היה בגיל אבא שלי, שיחיה, ואני מלא צער על לכתו.
כרגע יצרתי קשר עם אחת מבנותיו. לוסי סיפרה לה שמת בחטף, ולא סבל, ושאחותה וגיסה ובנם הולכים ונרפאים מן הנגיף. אני מתפלל לשלומם. בעבורי זו גם הפעם הראשונה שבה נגיף הקורונה נוגע במשפחתי ופוגע בה במישרין. ואני מקווה שימצאו לו מרפא במהרה.
