לפני הרבה שנים, כמדומני היה זה בשנת 1995, ביליתי סמסטר שלם עם המורה הבלתי נשכחת, פרופ' זיוה בן פורת. בקורס שלה לימדה אותנו על תיאוריית המודלים הספרותיים של ייצוג שפיתחה. לדבריה, ניתן לחלץ דרכי ייצוג של חוויות אנושיות מפזמונים – וליישם אותן על שירי משוררים. פזמונים, לימדה אותנו, כתובים בצורה מפושטת, שתקל על המאזינים לזכור את מילותיהם כמעט מיד. לכן, הם מכילים מודלים של ייצוג שבאים לידי מימוש מתוחכם יותר בשירי משוררים. אנו, המשוררים, עושים שימוש במודלים אלה של ייצוג אפילו מבלי לדעת זאת.
זהו סיכום פשטני של תיאוריה מבריקה. תוכלו לקרוא עליה כאן: Represented Reality Models – European Autumn on Israeli Soil, Poetic Today, 7, 1, pp 29-58.
כך או כך, זיוה הראתה לנו איך ניתן ליישם את התיאוריה שלה על פזמוני ושירי סתיו. למשל איך רבים מהם מבטאים יגון, מדברים על חוויות של סיום, ואיך שולט בהם הגוון הזהוב של השלכת, ועוד סממנים.
נזכרתי בכל אלה הבוקר, הראשון בספטמבר, כשהבאתי את מיכאל ודניאל אל גן הילדים שלהם, שעלו בו לגן חובה. ליד הגן פגשנו בקבוצת חצבים זקופים ופורחים. כידוע, אצלנו בארץ זהו הסימן הראשון לבוא הסתיו. בשעה שאנו רואים חצבים פורחים לפנינו אנו יודעים שהסתיו כבר כאן.
נפרדתי מהילדים לשלום ומיהרתי למכללת כנרת, שם אני מלמד כתיבה יוצרת בימי שישי. חם מאוד באיזור הכנרת, אבל היום מזג האוויר היה סביר אפילו שם. לכן קיימנו את השיעור השבועי שלנו בחצר הספרייה הממוזגת-עד-קיפאון של המכללה.
"אני חושב שהולך לרדת גשם," אמר מיכאל כשבאתי לאספם מן הגן, בשעת צהריים. "תסתכלו בשמיים. העננים הם ענני גשם."
"אתה צודק," השבתי לו. "הלוואי ויירד גשם הערב."
"למה?" התערב דניאל בשיחה.
"כי זה יהיה מאד טוב לגן הירק שלנו," עניתי לו, "וגם כי אני מאוד אוהב את ריח האדמה אחרי הגשם הראשון."
הגענו הביתה, חטפנו משהו לצהריים והלכנו לנוח. אחר הצהריים ירדנו מההר לחנות של 'דבאח' בכפר הסמוך, דיר אל אסד, כדי לקנות מצרכים, ועם שובנו נעמדתי לבשל עוף ודגים לנו וגם לאורחנו, חברי הצלם עדו רוזנטל, שבא לבלות עמנו את השבת.
הייתי בטוח שלא יהיה לי רגע לכתוב היום. אבל כתבתי. הבוקר הרציתי בפני תלמידיי על הווידוי הספרותי, בהרצאה המבוססת על ספרה של פרופ' חנה נווה, 'סיפורת הווידוי'. נתתי להם שני תרגילים. האחד, לכתוב על משהו שהם מרגישים אשם לגביו. האחר, ביקשתי שיקחו כול אחד פתק ממו, ויכתבו עליו חטא נורא שביצעו. אחרי כן קיפלתי באופן דומה את כול הפתקים והגרלתי אותם ביניהם. כל תלמיד ותלמידה התבקשו לכתוב וידוי על חטא שביצע/ה מישהו/י אחר/ת מן הקבוצה.
רק החלו לכתוב, הוצאתי את המחברת הצהובה ועט הפיילוט שלי והתחלתי כותב גם אני. כתבתי על חטאו הגדול ביותר של הגיבור שלי, במאה השבע עשרה – ההתגלות הפתאומית וההבנה שנבעה ממנה, לפיה אין אלוהים בנמצא, אלא הוא הקרנה, האצלה של האדם.
כתבתי זאת מאד מהר. אבל כשסיימתי שמחתי, כי ידעתי שהרווחתי את יומי.
אם אתם רוצים לעזור לי להרוויח עוד יום של כתיבה, אתם/ן מוזמנים/ות לתמוך בכתיבתי בקמפיין שלי למימון המונים, כאן, שנועד לאפשר לי זמן כתיבה של שלושה רומאנים חדשים.
תודה ושבת שלום.
אשמח כמובן לשיתוף הפוסט הזה.
