החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (103).
המחאה שניצתה בבלפור, בכיכרות ובגשרים ברחבי ישראל בשנתיים החולפות, והביאה להחלפת השלטון, איחד בה זרמים ופלגים שונים של החברה הישראלית. לכן קראתי לה כבר מתחילתה 'המחאה המבוזרת'.
כול עוד הייתה המחאה מרוכזת ביעד אחד – השמירה על צביונה הדמוקרטי של ישראל והחלפת השלטון הכמו-דיקטטורי של בנימין נתניהו בשלטון דמוקרטי – התנהלו תנועות וקבוצות המחאה השונות כגוש אחד. אולם, עם חילופי השלטון התפרק הגוש האדיר הזה למרכיביו. היו בתוכו קבוצות שתמכו בממשלת השינוי ומאז עושות הכול, בפעילות ציבורית ורשתית, כדי לשמר אותה ואת הישגיה. היו בתוכו קבוצות שיצאו נגד המגמות הדיקטטוריות של שלטון נתניהו, והתבלבלו בינן לבין ההגבלות שהחיל משרד הבריאות על הציבור בישראל, בשל מגפת הקורונה, והיו גם קבוצות קטנות של חוליגנים. כלומר, של אנשים היוצאים נגד כול ממסד, כול חוק וכול תקנה, משום שבמאבק באלה הם מייצרים את זהותם.
הימין, מצדו, הקפיד לתעד כל קבוצה קיצונית כזו מפסיפס הקבוצות והפלגים שהרכיבו את מחאת בלפור, כאילו כול מעשה קיצוני או ביזארי מאפיין את המחאה כולה. בזה רק סיפק דלק מניע למחאה, עד שהביאה להפלת הממשלה. אך מאז קרו כמה דברים מעניינים. ראשית, קבוצות קיצוניות של מתנגדי חיסונים תפסו את זכות ההפגנה ואצו לממש אותה מול בתיהםן של ראשי מערכת הבריאות, בעוד אנשי ימין אצו לממש את זכות ההפגנה מול בתיהםן של מקימי ממשלת השינוי. הרחוב, כול רחוב שאיש פוליטי ו/או פקיד בכיר במערכת הציבורית דר בו, הפך לשדה קרב, והמרחב הציבורי הישראלי נהיה לכר ביטוי נרחב של חוליגניות, מימין ומשמאל.
משטרת ישראל נקטה בזה יד קשה, לא אחידה, ולא אחת גם מדיניות מוּטָה. הדברים ידועים ואין טעם לחזור עליהם. אבל אחרי מאורעות הדמים בערים המעורבות, בזמן מבצע 'שומר החומות,' ועם החרפת המהומות בנגב והרציחות בחברה הערבית בישראל, עד כדי אבדן משילות, עושות ממשלת ישראל ומשטרת ישראל כל שביכולתן כדי להתמודד עם האנרכיה הזאת, ולהשיב את המשילות לרחובות ישראל.
בשבוע האחרון היינו עדים לשני אירועים חוליגניים. באחד הפגין סדי בן שטרית, מוותיקי מחאת בלפור, עם עוד מספר מפגינים, מול ביתה של שרון פרייס, ופנה אליה בצורה תוקפנית ובלשון גסה. באחרים, חברי כנסת מן הימין, ובהם איתמר בן גביר, עלו לחומש ולהר הבית, אף על פי ואולי דווקא משום שמעשיהם אלה עלולים להבעיר את המזרח התיכון כולו, ולקלוע אותנו למלחמת דמים.
ממשלת ישראל פעלה הערב נכון כאשר החליטה למנוע מחבר הכנסת בן גביר להגיע לשער שכם. בה במידה פעל בית המשפט נכון כאשר הוציא צו מניעה נגד סדי בן שטרית, האוסר עליו לקרוב יתר על המידה לביתה של שרון פרייס. התופעות הללו, המקצינות את השיח הציבורי בישראל, מפלגות את החברה הישראלית ומסכנות את קיומה הפיסי. ואין הבדל בין חוליגן מימין או חוליגן משמאל, בין חבר כנסת שקנה את המנדט שלו מידי הנאשם לבין מפגין שכילה את מיטב ימיו בהפגנות נגד הנאשם.
זכות ההפגנה היא זכות אזרחית חשובה ומהותית. כך גם חופש הביטוי וחופש התנועה במרחב הציבורי. גם חסינותם של חברי הכנסת היא חשובה. אבל כאשר בני אדם עושים שימוש בזכויות האזרח שלהם ו/או בחסינותם כחברי כנסת כדי להבעיר את רחובות ישראל, וחלילה לקלוע אותה למלחמה, על המדינה לעצרם.
מקומו של איתמר בן גביר אינו בכנסת, אלא בבית הכלא. ומקומו של סדי בן שטרית הוא ביתו. לא ביתה של שרון פרייס.
שבוע טוב לכולםן.
