החורים השחורים של השכחה

שלום בוגוסלבסקי. הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית. הוצאת זרש, 2024.

     את הספר הזה קראתי פעמיים. פעם אחת, במשך שלושה שבועות, בכל פעם פרק או שניים, והבוקר, אחרי שסיימתי אותו, שוב, עם עט בידו, עובר על כולו ומסמן לעצמי מקומות ומשפטים חשובים. הקריאה הכפולה הזאת נבעה לא רק מזה, שעלי להיעזר בו כרקע לרומן שאני כותב, אלא בשל טבעו – מקיף, גדוש ומלא בפרטים.

     המילה שליוותה אותי במהלך הקריאה בספר היא 'ארודיציה'. משמעה ידענות, בקיאות, למדנות והשכלה רחבה בתחומים שונים. המילה השנייה שעלתה בתוכי היא שאפתנות. שלום בוגוסלבסקי איתר בחוכמתו את החור השחור שבסיפור ההיסטוריה היהודית כפי שלמדנו אותה בבית הספר – וכתב ספר המבקש לגשר על הפער העמוק הזה, למעלה מאלף שנים, ובתוכן – חמש מאות השנים שבין המאה החמש עשרה למאה העשרים ואחת, בהן חלו התפתחות היהדות במזרח אירופה, נסיקתה וקמילתה.

     המשימה שהציב שלום בוגוסלבסקי בפני עצמו היא לא גילוי העבר אלא הנגשת העבר, "רצוי באופן שיש לו משמעות לגבי השאלות שמטרידות אותנו בהווה." נקודת המוצא שלו היא, שאין להבין את יהודי מזרח אירופה בלי להבין את מזרח אירופה. לכן, חלקים רבים מן הספר מוקדשים לתיאור התגבשותם של מעמדים פאודליים, צבאות, ממלכות ואימפריות וגם התפרקותן עד להתגבשות מדינות הלאום והגבולות כפי שאנו מכירים אותן כיום.

     בכך עושה שלום בוגוסלבסקי חסד גדול עם הקורא העברי. ספרו מפצה על החורים השחורים של השכחה ההיסטורית, שנוצרו כתוצאה מן השואה, שבה השמידו לא רק בני אדם אלא גם את ספריהם ואת זיכרונם ואת זיכרון הקהילות – וכתוצאה מהתגבשות הציונות כתנועה לאומית, שחייבה התנתקות מן היהדות 'הישנה' ו'הגולה' וגיבוש נראטיב של תקומה וגבורה, שבלע בתוכו מאות שנים של יהדות תוססת, לעתים אוטונומית ולעתים צמיתה, אך תמיד מלאת חיות ויכולות הסתגלות – שהציונות העדיפה לצייר כקורבנית.

אבחנות וגילויים

     בוגוסלבסקי הוא כותב מרתק. הוא משלב בכתיבתו תובנות מסדר שני, כמו "ההיסטוריה אינה מה שקרה בעבר אלא החקירה שלנו את העבר. מה שמזכיר לנו את ההווה תמיד יתבלט בעבורנו מתוך הקקופוניה של אירועי העבר", יחד אבחנות חשובות. למשל "יחידה פוליטית לא הופכת לאימפריה רק בגלל שנציגו של אלוהים עלי אדמות המליך עליה קיסר. אימפריה חייבת להיות מדינה מפותחת מבחינה תרבותית ובעיקר כלכלית, ואת זה אי אפשר לעשות בלי מערכת של ערים שפרושות על דרכי המסחר." כך גם תיאור מבנה הקהילה היהודית בתוך הקהילה הכללית במאה החמש עשרה, או הקשר בין צמיחת הלאומיות להתפתחות תרבות לאומית: "במאה התשע עשרה, זכות ההגדרה העצמית לא נתפסה כמובנת מאליה, וכל קבוצה דרשה אותה התאמצה להוכיח שהיא ראויה לה. התנועות הלאומיות שהתגבשו במזרח אירופה עמלו להראות שתרבויותיהן עומדות בשורה אחת עם התרבויות הגדולות והמוכרות של העולם. לשם כך היה צריך לכתוב היסטוריה, שירה וספרות גבוהה שעסקו בגורל הלאום – בשפת הלאום", עוד הרבה.

     ביטויי החוכמה האלה משולבים בסיפורים אנקדוטליים ואגדות והרבה מאוד ידע מחקרי. הוא מצליח להמם ולהפתיע את הקורא בשלל גילויים מתחומים שונים ומגוונים – מבירור מוצאן של מלים שונות (כמו 'קוזק', 'רוסיה', 'יי"ש', ועוד הרבה שלא ידעתי), דרך שורשי הקולינריה היהודית והלבוש 'המסורתי' היהודי, וקורות חייהם של הבעל שם טוב, שלום עליכם, ביאליק או מניה שוחט (מה שסיפר עליה יגרום לי נדודי שינה רבים), ועד לשורשי הדימוי של העיירה היהודית, משלח היד של יהודים במאות השונות ועוד הרבה, וגם לתת הסבר מקיף, מפורט ומרתק, גם אם לעיתים הוא נדמה רחב וחד ממדי – לאופן שבו התגבשה יהדות מזרח אירופה בתוך הנסיבות הגיאופוליטיות שסבבו אותה.

     בראשי חלק מן הפרקים גם משלב בוגוסלבסקי סיפורי עלילה, שגיבוריהם וגיבורותיהם מסתברים במהלך הפרק כדמויות ידועות או כמי שעלילתן חוללה עניין מרכזי ביהדות בת הזמן. למשל, הפרק הראשון קרוי "הילדה שאמרה לו", ומתחיל כך: "בשנת 1492 הכריזה שרה מפראג שהיא רוצה לעזוב את בעלה. בבלדות ששרו עליה הטרובדורים מאוחר יותר, סופר ששרה התאהבה באורח שסעד בביתם. אנחנו לא יודעים אם זה נכון, אבל אנחנו יודעים שהסכסוך המשפחתי הקטן הזה הסלים לשערורייה שחצתה גם את משפחת יהודי אירופה לשניים." זה מנוסח כמו רכילות שמחליפות ביניהן הבריות, אבל זו פרשה שהביאה, לדברי בוגוסלבסקי, לחלוקתם של יהודי מזרח אירופה לשניים. או פרק אחד עשר, "רישיון להרוג", מתחיל כך: "בשנת 1848 נכנס אל החצר הפנימית של בניין דירות אדם בעל זקן שחור, כובע שחור ומעיל שחור ארוך, כמנהג היהודים האדוקים באותה התקופה. בידו הוא החזיק סיגר כבוי. זה היה אחד מאותם בניינים חדשים שאכלסו את בני המעמד הבינוני הצומח, שבהם מטבח הדירות פנו לחצר המרכזית." רק מאוחר מאוד במהלך הפרק הזה מתברר שמדובר ברוצח.

הלצות לא מצחיקות

     אבל בו-בזמן כתיבתו מלאה בהיקשים מעגליים שהטרידו אותי, למשל "כמו שאי אפשר להבין את היהודים בלי להבין את מזרח אירופה, אי אפשר להבין את מזרח אירופה בלי להבין את היהודים", או "ככל שהיריעה רחבה יותר, כך התיאור בעייתי יותר" ו"כשמציירים את היער כולו אי אפשר לצפות לתיאור מדויק של כל עלה"; באנקדוטות מוקצנות, מה שקרוי 'חוכמעס', כמו "האליטה היהודית שקעה גם בפולמוס חריף בין החסידים החדשים למתנגדיהם הממסדיים על שאלות כמו האם מותר לבצע עמידת ראש במהלך התפילה", שאם הוא כותב כנראה שאכן היה פולמוס כזה, אבל זה מקהה ומגחך בעיניי את חריפות המתחים בין החסידים לבין המתנגדים, או אמירה כמו "למרות אופייה העממי יותר, החסידות המוקדמת הייתה לא הרבה יותר מרשת של מועדוני גברים" (אמירה המעלה בדמיון הקורא כל מיני דברים שאינם בהכרח קשורים בדת או בחסידות אלא במגדר, או בהומו ארוטיות); ביטויי הומור או ציניות (אין לי ספק ששלום הוא בעל הומור מצוין) המוּסבים בצורה לא כל כך מוצלחת בעיניי על השואה ("מיליוני יהודים אמנם נשארו במזרח אירופה עד מלחמת העולם השנייה, אבל כידוע, רובם כבר לא היו שם אחריה", מין אמירה כלאחר יד שאותי היא מזעזעת) ועל אֵימוֹת אחרות, למשל משפט כמו "כל הצדדים דרשו מהיהודים של קז'ימייז' נאמנות בצורת כסף, וקיבלו אותה. אם לא מיד, אז אחרי שתלו כמה מהם על פנסי רחוב." זו הלצה שלא מצחיקה אותי בכלל, ודאי שלא הייתה מצחיקה את יהודי קז'ימייז', וגם חוזרת על עצמה כעבור כמה עשרות עמודים ב"אולי ההנהגה התייחסה לממשלת המהפכה כאל עוד שלטון שדורש מהיהודים את כספם, פשוט כזה שמבקש יפה במקום לתלות כמה מהם על פנסי רחוב כמקובל";  ונטייה שעצבנה אותי, בעיקר בחלקו האחרון של הספר, של שימוש בדימויים טכנלוגיים של ימינו לתופעות עבר, או בסלנג של ימינו, כמו במין ניסיון לדבר אל החבר'ה, לקרב אליו את הקורא הישראלי בן הזמן. כך, "ולעשות דברים מגניבים" כשמדובר בצעירים שהיגרו מן השטעטל לעיר הגדולה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, ובהם חיים נחמן ביאליק. אני מבין שהכתיבה על צעירים מושכת עמה ביטויי סלנג של צעירים, אך לא חושב שנכון למשוך סלנג מן ההווה שלנו אחורה.

     יתר על כן, כמי שקרא הרבה מאד על הבעל שם טוב ובני דורו (את שני כרכיה עבי הכרס, בשם זה, של פרופ' רחל אליאור) ועל השבתאות, התעצבנתי מאד על התיאור הרופף, האנקדוטלי והמכליל של התופעות שהניעו שני האישים האלה, האחד את החסידות והאחר את השבתאות. אמנם, בוגוסלבסקי הבהיר מראש שהוא כותב היסטוריה פופולרית, וככזה אין לצפות ממנו לרוחב היריעה של ספרי מחקר ענפים על שני הזרמים הללו ביהדות ועל מחולליהם. ובכל זאת, ממש התכווצתי לנוכח האופן שבו 'תמצת' אותן.

     עם זאת, הספר הזה הוא הישג גדול של אדם מחונן ברוחב יריעה, ביכולת כתיבה ותחקיר, בהומור ובשנינות. הוא לא יכול לשמש כמקור להבנה עמוקה של החסידות ושל השבתאות, אבל כן עושה דבר חשוב מאד – ממלא קצת בעבור הקורא העברי חור שחור בן חמש מאות שנה, מתוך הבורות האפלים של השכחה ושל ההשכחה, שאף אני, כסופר, שואב מהם את דמויותיי ומבקש למלאם בסיפורים. יותר מכך, הדברים שהוא כותב על החסידים והמתנגדים ועל הפולמוסים בין מודרנה לבין שמרנות בחברה היהודית רלבנטיים מאד לימינו, להתפרצות הקונפליקט העז בין החברה הישראלית החילונית לבין החברה היהודית החרדית ו/או המשיחית. ספרו מראה כי שורשי העימות העז שאנו מצויים בו בימים אלה ממש נטועים הרחק בעבר היהודי, ולמצער, שיהודים גם עלולים לעולל איש לרעהו דברים איומים בגין קונפליקטים אלה.

     לכן, אני ממליץ לכל מי שההיסטוריה היהודית מעניינת אותו לקרוא את הספר הזה, ולהעבירו הלאה. הוא מלמד ומחכים, גם אם לעתים מעצבן.