ביומיים האחרונים הייתי עסוק בספירת מלאי של ספרי 'שופרא.' דניאל, שכבר מאס במשחק הפורטנייט, והשתעמם, יצא אל החצר, בה עמדתי וספרתי ספרים בארגזים, שאל אם יוכל לעזור לי לספור את הספרים. שמחתי מאד. גם אתמול וגם הערב בילינו שנינו בספירה, ובליבי אמרתי לעצמי, שזה תרגול לא רע של חשבון, וגם זמן של שנינו יחד.
היום, במהלך הספירה, דניאל הביט באחד מספרי השירה שלי, 'ספר התמורה,' כרך עב כרס, ושאל אם יוכל לקרוא בו. אמרתי לו, שלא כול מה שכתבתי הוא לגילו, אבל שכתבתי גם ספרי ילדים. ואז מצא בערמות את ספרי 'ממלכה ושמה קוליסיה,' ושאל אם יוכל לקרוא בו.
"כמובן," אמרתי לו, "זה ישמח אותי מאד."
דניאל התיישב ליד השולחן בחצר, ובעודי ממשיך לטפל במלאי הספרים קרא חצי מן הספר שלי. אגב כך שאל לגבי מלים שלא ידע לבצע את הגייתן או לא הבין את פשרן, ואז שאל, "אבא, זה סיפור אמיתי?"
"לא," חייכתי אליו, "דמיינתי את זה."
"זה סיפור מעניין," השיב לי בני. ואני כמעט ונמסתי מאושר. מעולם, מעולם לא דמיינתי אפילו סיטואציה, שיהיו לי שני בנים בני תשע וחצי, בגילאי ראשית קריאה, ולפתע פתאום, בערב קיץ נעים, על הר בגליל, אחד מהם יישב, יקרא בקול אחד מספריי וגם ייהנה ממנו.
"ממלכה ושמה קוליסיה" מספר על ארץ מאוד נקיה, שמעולם לא היה בה רבב של לכלוך. תושביה זרקו את כול האשפה לחור שחור בשמים. יום אחד נפל ממנו גרגר אבק, התגלגל בממלכה, ויצר בה לכלוך. זה כמובן טלטל קשות את תושביה. בעבורי, זהו ספר על שמירת הסביבה. אך לא פחות מכך זהו משל על חייהם הפנימיים של בני אדם, החוששים מפני רגשות 'שליליים' הנגלים להם בתוכם. עד שאינם לומדים להכיל את מה שהם מזהים כזוהמה פנימית, אינם יכולים להיות מאושרים בעולם.
מה שהקסים ושימח אותי יותר מכול היה, שדניאל בחר לקרוא בספר. לא עמדתי עליו שיקרא, הוא התעניין בספר שאני כתבתי, וגם נהנה ממנו.
זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל כהורה כותב, הכותב גם ספרי ילדים.
בערב, דניאל הודיע שהוא עולה להתקלח ולישון. נשקתי לו ללילה טוב, הוא התקלח, ואז שב למטה ושאל אם יוכל להירדם עם הכלבה על הספה, ואחרי כן שאעיר אותו ואלווה אותו למעלה. הסכמתי, כמובן. רק שלשום אמר לי, שהוא מתייחס לכלבה ולשני החתולים כחלק מהמשפחה שלו.
בעודו ישן, מיכאל ירד למטה ממשחק הפורטנייט שלו. מזה זמן רב הוא משחק עם חבר מישוב בדרום, ילד דתי בן גילו. הם מספרים זה לזה על עולמם ומשחקים יחד, ואפילו קבעו להיפגש בסוף אוגוסט. היום סיפר לי, שחברו ואימו שאלו באיזה תאריך נגיע. אמרתי לו שאסכם זאת איתה, ואז חלק אתי איזה סדר חיים מורכב יש לחברו הדתי, עם התפילות, הכולל וכדומה.
ישבנו יחד וצפינו בחדשות, ואחרי כן בתוכנית "חשיפה" של חיים אתגר, עם מסע החיפוש של תאיר טוויטו מנתיבות, אחר אימה הביולוגית. מיכאל בא והתיישב לצידי על כורסת הטלוויזיה, מחבק בידיו את ברכיי. חיבקתי אותו בזרועי וקירבתי אותו אלי, וכך צפינו בתוכנית. עם סיומה אמרתי לו, "אתה מבין איזה הבדל יש ביניכם לבין תאיר? עד כמה רציתי בכם, עד כמה השתוקקתי אליכם, ועד כמה אני אוהב אתכם?" הוא הנהן. ואז הערתי את דניאל ועלינו יחד למעלה.
"אבא, דניאל ירצה לישון בחדר שלי, יחד איתי," אמר מיכאל, "כי אצלי נמצא המאוורר הגדול."
נשקתי לשניהם, השכבתי אותם לישון וירדתי למטה, מודה לאלוהים שאלה הם בניי.
בשנה החולפת, וביתר שאת בקיץ הזה, הם תפסו תאוצה גדולה, פיסית ורגשית. הם צמחו לגובה, יפו להפליא, ומבטאים עצמם בעצמאות רבה. אתמול חזרו מן הצהרון מיום של סדנאות יצירה, והראו לי בגאווה מה יצר כל אחד מהם. הבוקר שאל אותי דניאל, האם הבחנתי בכך שהבית נקי.
"תיקנתי את המטאטא," אמר לי, "הצלחתי להבריג בו בורג כדי שלא ייפול מן המוט, ואז טאטאתי את הבית." ואמנם, הבית היה נקי להפליא.
היום מיכאל שב לפניו מיום הברכה שהיה להם בקייטנת הצהרון ואץ למחשב. דניאל איחר והגיע הביתה רבע שעה אחריו, עם הבן והבת של השכנים, כדי להראות להם את הלול. אז נתתי להם תערובת כדי שיאכילו בה את התרנגולות. אחרי כן אכל טוסט לחמנייה, וניגש ושטף אותה בעצמו. מיכאל מנהל חיי חברות עם נ', חברו מן הדרום, וגם חיים רגשיים נפרדים מאחיו.
ואני מתבונן בכול אלה, ולבי מלא תודה. על היותם בניי, על הייחוד והקסם של כול אחד מהם בנפרד, וגם יחד, ועל כך שחכמתי להביא אותם לעולם ולגדלם כאן.
הרבה זמן כבר לא כתבתי כך על בניי. אבל אחרי 300 'דפים יומיים,' שעיקרם היה פוליטי, אני מרגיש נכון לחזור לתמהיל הכתיבה הנכון לי יותר. החיים, ההורות, הכתיבה, הספרות, וגם האקטואליה, וכול מה שביניהם.
שיהיה לכםן לילה טוב.
