החיפזון מן השטן, אבל ניסים קטנים קורים.

     את הנסיעה הזאת רציתי מזמן, אבל חששתי מפניה מאד. אם מפני שחששתי לחצות את סף ביתי בשל הקורונה, שלא לדבר על מעבר מארץ לארץ, אם מפני שהילדים עוברים תהליכים שונים, שעד לפני יומיים חשתי שאסור לי להשאירם לבדם, ואז הבנתי שדווקא כן, ואם מפני שמדיניות הריסון התקציבי שלקחתי על עצמי הייתה כה קיצונית, עד שמבלי שהכנסתי את הכסף למימון המסע הזה לא הייתי מסוגל להוציאו.

     אך ברגע שהשם זימן לי שני חוזים על עריכה וחוות דעת עם סופרים אחרים, ועוד חוזה מתרקם על ספרי הבא עם כנרת זמורה, וברגע שקיבלתי אישור שזה בסדר שאסע – פשוט מיהרתי מאד לעשות זאת. ביוני אני כבר מחויב לעשרות מפגשי קוראים, וביולי-אוגוסט לילדיי בחופשתם. זה היה חלון הזדמנויות קצר מאד למסע.

     אז נסעתי. נסענו. קטי ואני. וכך גילינו, שהחיפזון מן השטן, אבל ישנם ניסים קטנים. למשל, תכננתי להיות במוזיאון האתנוגרפי של איזמיר ובמוזיאון וארכיב העיר. לא יכולתי לדעת שהם יהיו סגורים, עד שעמדתי מול דלתותיהם, מפני שאתרי האינטרנט שלהם לא מעודכנים. אך תחת זאת זכינו לצפות בתערוכה מעניינת במוזיאון הארכיאולוגיה על מלחמות הצי הטורקי בצי הוונציאני במאות ה-16-17, זמן העלילה של ספרי, ובתערוכת אמנות טובה במוזיאון האמנות.

     ביום הראשון לבואנו הנה גם לקחנו מונית מבית המלון כדי להגיע לרחוב של בתי הכנסת בעיר. ביום השני כבר הבנו, שהרחוב הזה נמצא מרחק של קילומטר של הליכה רגלית נוחה ברחוב הראשי של איזמיר, עד לשוק, וכבר ביקרנו בו שלוש פעמים. היום או מחר תהיה הפעם הרביעית. וזה כבר קשור לניסים נוספים.

     באתי הנה בשביל בתי הכנסת, שבהם התרחש חלק דרמטי מעלילת ספרי. אך לא ידעתי, שבית ילדותו של הגיבור שלי שוקם, ונמצא ממש מולם. ברגע שנודע לי הדבר היה לי ברור שאני חייב לראותו. אבל איך אדע היכן הוא, אם אינני מצליח ליצור קשר עם ניסים בן ג'ויה, הישראלי ששב לאיזמיר ומשקם את בתי הכנסת שלה!? אל מספר הטלפון שלו הגעתי דרך קונסול הכבוד של ישראל באיזמיר, מר ז'ק אשכנזי, שאליו הגעתי דרך הממונה על שגרירות ישראל באיזמיר, ואליה דרך חברי הסופר והשגריר, יוסי לוי אבני.

     אז ניסיתי אתכם דרך פייסבוק, ואז תמי רובינשטיין חברתי שלחה לי קיצור למאמר, ממנו הבנתי ששמו הוא Nesim  ולא Nedim, כפי שהקליד בטעות מי ששלח לי את שמו, וזו הסיבה שלא מצאתיו בפייסבוק. וחבר הילדות שלי, נוף ארז, יצר קשר עם חבר שלו, ליאור, שמכיר את הקהילה התורכית, והוא שלח לי את מספרו של ניסים בן גויה, ולמן הבוקר אנחנו כבר מדברים.

     ובן-ג'ויה ידע היכן ביתו של הגיבור שלו, ושלח אותי אליו במדויק. זה בקצה האגורה, באיזור השימור, הוא אמר לי, והבית מוקף בגדר.

     מרוגשים מאד צעדנו הבוקר קטי ואני אל המקום. מדובר באתר החפירות ההיסטוריות של סמירנה, העיר הקדומה שמתחת לאיזמיר. העתיקות מהממות. שחזרו שם תעלות מים קדומות, מבנים מקושתים, עמודים ובזיליקה, ובקצה המתחם עומד ביתו המשוחזר של הגיבור שלי, בית ילדותו ממש.

     ולא נתנו לי להגיע אליו.

     הוא מצוי באזור שבו עוסקים בשימור.

     לא עזרו תחינותיי, שיחות באנגלית עם אנשי השחזור והתקשרויות טלפוניות לדוברי אנגלית. פשוט לא. יכולתי לצלמו מכול צדדיו, אבל רק מבחוץ. לרגע שקלתי לטפס על גדר האבן הגבוהה המקיפה את המתחם, 'מדלגת' מעל הגדרות. אבל לא העזתי. ידעתי שבגילי ובמצבי אני עלול ליפול ממנה, או לעורר את חמת זעמם של העובדים במקום עד שיזעיקו את המשטרה. וזה הדבר האחרון החסר לי בעיר הזאת.

     מי שידריך אותנו בבתי הכנסת, שכולם נעולים על סוגר ובריח, חיפשתי כבר מהארץ. אך מדריכת התיירים המומלצת הייתה לא פנויה, ולא הואילה בטובה להמליץ לי על מישהו אחר, וגם לא סיפרה לי שישנה חברת תיירות, שהקהילה מסרה בידיה את הטיפול בביקור בבתי הכנסת. את זה סיפר לי בן ג'ויה הבוקר. וכאשר התקשרתי לחברה, ננזפתי, שבטורקיה דברים מתנהלים שבועות מראש, שזה עולה כסף, שעלי להראות פספורט, ומה פתאום אני מתקשר כשמחר אני כבר עוזב את איזמיר, ומחר, יום שישי, בתי הכנסת בכלל סגורים.

     בסופו של מוסר הואילה המשוחחת עמי להפנות אותי אל אברהם, האחראי על בית הכנסת 'ביקור חולים,' שיסכים ללוות אותי ולפתוח לי את בתי הכנסת. נו טוב, אז קטי ואני יצאנו שוב אל הרחוב של בתי הכנסת, וחיפשנו אחרי בית הכנסת 'ביקור חולים' כדי לדבר עם אברהם ולשלם לו שייקחנו אל בתי הכנסת האחרים. לא מצאנו את 'ביקור חולים', אך להפתעתנו בית הכנסת הפורטוגזי היה פתוח, והשומר שם נתן לנו להיכנס אליו בחפץ לב. כך יכולנו להיכנס פנימה ולהתרשם מן החלל המשופץ, עבודת שיפוץ יפהפיה, ובו התרחש חלק משמעותי מעלילת ספרי.

     השומר גם הואיל 'להדריך' אותנו איך להגיע לבית הכנסת 'ביקור חולים'. הוא היה שש לעזור לנו, אך לא באמת ידע איך. וסבבנו כמה וכמה פעמים את האזור, דרך שוק הדגים, שואלים שוב ושוב אנשים היכן בית הכנסת הזה, ואיש לא ידע במדויק, עד שצעיר אחד פשוט ליווה אותנו לאיזו דלת מתכת אפורה ברחוב הראשי, ששום שלט לא היה כתוב עליה, ואמר לנו 'זה כאן,' ודפק והקיש עליה כמה פעמים לשווא.

     לחצתי לו את היד בתודה וחזרנו מובסים למלון. בדרך אמרתי לקטי, שככה זה תמיד בטיולי תחקיר שלי. שהקרבה לידע שאני זקוק לו מתנהלת בתנועה קונצנטרית, של מעגלים הולכים ומצטמצמים. שלעולם אינני מגיע בקלות למידע, ולעתים אני בהחלט מוצא את עצמי מנגד, כנאמר בתנ"ך, מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא, כמו שקרה לי מול הבית המסוים הזה, בתוך מתחם האגורה. ושאין מה לעשות, ועלינו לקבל זאת, אבל שתמיד ישנם גם ניסים.

     כשהגענו למלון מצאתי בטלפון שלי את מספר הטלפון של אברהם. צלצלתי אליו. הוא ענה. אמרתי לו שלום ושאלתי אם הוא מדבר בעברית או באנגלית. הוא אמר שרק בטורקית. ביקשתי ממנו שיחכה רגע וירדתי למטה לפקיד הקבלה. ביקשתי שיתקשר לאברהם ויקבע אתו בשמי מפגש אחר הצהריים בבתי הכנסת. אבל אברהם כבר לא ענה. לא לצלצולים מן המכשיר שלי וגם לא ממרכזיית המלון. גם לא כעבור כמה שעות. פשוט לא.

     כשקטי ואני עלינו במעלית אמרתי לה, שככה זה. שיש דברים שעלי לקבל. שכנראה לא אראה

 את בתי הכנסת האחרים, אבל שלפחות קרה לנו נס עם בית הכנסת הפורטוגזי, והוא הכי חשוב בסיפור.

     ואז, בחדרי, חיכתה לי הודעה מבן ג'ויה, שאני חייב לראות את בתי הכנסת האלה בשביל הסיפור.

     אז ניסיתי שוב להתקשר אל אברהם. והוא לא עונה. ומחר אחר הצהריים אנחנו כבר עוזבים את איזמיר לאיסטנבול.

     ובינתיים נספח התרבות של טורקיה בישראל ענה לי וכתב לי, ושאל אם אוכל לדחות את ביקורי בטורקיה לכמה שבועות, מפני שהיה מאד עסוק עם ביקור שר החוץ הטורקי בישראל, וישמח לעזור לי. כתבתי לו שאני כבר באיזמיר, וממנה עובר לאיסטנבול, ואשמח לקבל ממנו עזרה.

     ככה זה. תמיד. גם כשאני מתכנן סיור זמן רב מאד מראש.

     ובסוף מה שנשאר הוא ריח הים וגל הבשומת שעלה פתאום אחר הצהריים מפריחה מקומית באוויר, גבהות ודשנות העצים כאן וטעם שיפודי העגל שאכלתי בצהריים, וסלט השעועית הלבנה בעגבנייה, בבצל ובלימון ושמן זית ומלח, וריחות וטעמי שני מיני הסומק, האדום והשחור, וטעמה האלוהי של הרחת לקום, בחנות הממתקים והתבלינים בכביש הראשי, ומה שנשאר הוא הרגע הקסום שעצרנו בו בסמטה דחוקה בפאתי השוק, ללגום שני ספלוני קפה טורקי, ואני ישבתי אל השולחן, והוצאתי מחברת ועט, וכתבתי את המקום הזה, הסמטה הדחוקה, משב הרוח מתחת לצל המרווה שהטילו צללי הבתים החד ודו-קומתיים הישנים, והתחושה שלי, של כותב המבקש להגיע אל ליבו של מקום, והולך ומצמצם את קרבתו אליו, אך מגיע אליו מנגד. בדיוק כמו שקרה לגיבור שלי, שראה את חזונו מנגד, ואליו לא בא.

     כי ככה זה כשכותבים. הדמות מנחה אותך אל מקומה, אבל גם משחזרת לך את הווייתה. וזו הווייתה היא לעמוד מנגד. לקרוב עד מאד אל חזונה, מבלי להגשימו. עד שהגשימוהו אחרים.

     ועכשיו אני מחכה לשמוע מיוסי אם הצליח ליצור בעבורי קשר עם נספח התרבות של ישראל בטורקיה, אלעזר זנביל. קיבלתי מספר טלפון שגוי שלו ולא הצלחתי להשיגו. אם למישהו יש קשר איתו שיגיד לי. הוא עשוי לעזור לי מאד באיסטנבול ובגליפולי, יעדיי הבאים.

     והכול בסוף יפרנס את הספר. כי ככה זה. הטלטלות שלי הן שלו, ושלו הן שלי.

     שבת שלום.