החנוכה לוינה שלי הלכה.

יומן מלחמה (11).

     הדבר הכי נורא למורה הוא לקבור את תלמידיו. להספידם. אבל מכיוון שאני מורה לכתיבה כבר עשרים וחמש שנים, ורוב תלמידיי ותלמידותיי הם א.נשים מבוגרים, בני ובנות הגיל השלישי, זה כבר קרה לי לא אחת. כך עם מאירה אשד ועם גד רייך ועם דבורי יעקובי וישראל אסיף ועם נונה מרקל. כול אחד ואחת מהם נשמות יקרות, עולם ומלואו, שליוויתי אותם בכתיבתם.

     הבוקר כתבה לי עדי הלל, תסריטאית וכותבת בזכות עצמה, שאימה, נעמה הלל, נפטרה בליל שישי. הודעתה ציערה אותי מאד. נעמה הייתה תלמידה אהובה עלי במיוחד, שלמדה אצלי בתחילה ב'אסכולות' תל אביב ואחרי כן הייתה חברה בקבוצת כותבות, שנפגשה אצלי בביתי דאז, בנווה צדק, במשך שנים.

     נעמה הייתה אישה בעלת דמיון נפלא וחוש הומור פרוע. למן תחילת כתיבתה גילתה יכולת מופלאה לכתיבה קומית. היא כתבה בעיקר סיפורים קצרים, ומדי שבוע הייתה מביאה בפנינו עוד ועוד מסיפוריה, שלעתים היו בהם דמויות חוזרות ולעתים חדשות, וכולן חיות באיזו מין פריפריה מומצאת, מין עיר רפה של אנשים דלים, קלושים, שאיש מהם אינו מצליח להתרומם מעל הנומך של חייו. כמעט מיד אמרתי לה, שכתיבתה בפרוזה מזכירה לי את כתיבתו של חנוך לוין במחזה, והתחלתי מכנה אותה, ביני לביני ולעתים גם בפניה, חנוכה לוינה. כי כזו אכן הייתה. ואיש לא היה מעלה על הדעת שמאחורי המורה המסורה, אשת חינוך ותיקה, ואישה נחמדה ומאופקת באופן כללי, מתחבאת סופרת חדה ומושחזת כזו, שמסוגלת להפיל א.נשים מצחוק מכול מה שיוצא מתחת עטה.

     במשך שנים התחננתי בפניה שתקבץ את סיפוריה ותיתן לי לערכם ולהוציאם לאור. אבל נעמה הסתפקה בעונג הכתיבה. לא היה לה שום עניין בבוכלטריא הכרוכה בהוצאה לאור ובפרסום וודאי שלא בחשיפה מול הרבים. צר לי מאד על כך. אני מקווה שבתה ומשפחתה יחליטו להוציא לאור ספר מפרי יצירתה, ובזה ינציחו את זכרה ואת כשרונה המיוחד.

     חבל לי מאד שהלכה לנו ככה. זה היכה את כולנו, את כול חבריה וחברותיה לכתיבה. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים לעולם ועד. אנחנו נזכור אותה כחברה אהובה ומצחיקה.

     אנחנו נמצאים בזמן קשה. כולנו מטולטלים רגשית מאז הפוגרום ביישובי העוטף, חרדים לגורל החטופים ומלאים חרדה קיומית לחיינו אנו. אבל בתוך האימה והאבל הכללי, ישנו גם האבל הפרטי, של אדם על אדם, וכזה הוא אבלי על תלמידתי האהובה, נעמה.

     והנה, באישור בתה עדי, סיפור שכתבה במהלך לימודיה אצלי, "כינים":

כינים

"החארות הקטנות חזרו!"

את ההודעה הזאת  מסרה אדלה נרנחה לחוגו בעלה,  באמצע ארוחת הבוקר.

הם ישבו על המרפסת,  שנשקפה לגינה המטופחת. ברקע נשמעו צלילי מספריים החותכות ענפים. פאולו הגנן הקדים.

מול  חוגו היתה מונחת צלחת ועליה טוסט בנדיקט. נוזל החלמון טפטף לו בנחת, מכתים ומזהיב את הצלחת הלבנה.  אדלה פרסה בעצבנות את חביתת הירק  וטרפה חתיכה אחר חתיכה, כשהיא לועסת אותן  ביחד עם טוסט מרוח בחמאה.

"שמעת מה אמרתי?" שאלה בתוקפנות טרום ווסתית . חוגו המשיך להעביר דפים בירחון "רכב" .

"תסתכלי" פנה אליה, "איזה מכוניות." הוצא הצביע  על המרצדס עתיקה ." יצירת פאר לשמה." התפעל בקול.

 אדלה שידעה מה היה מחירו של הירחון הנדיר , החליטה להתרכז בנושא יותר חשוב.   

"מי שמע על כזאת בושה!" המשיכה  להתלונן בקול רם.

"תרגיעי!" השתיק אותה. עטיפת הירחון, נייר כרומו צבעוני, לכדה שתי קרני שמש והצהילה את האווירה.

אדלה לא פצתה פה. בידה העדינה ענודת הטבעות צלצלה בפעמון כסף זעיר.

הצליל הזעיק את מרייה העוזרת למרפסת.

"מיץ לאדון חוגו!" הצביעה אדלה על כוסו הריקה של בעלה " ופרה מי דוס  טוסטים".

כשנחפזה מרייה למטבח התבונן בה  ומה שראה מצא מאוד חן בעיניו.

"רזינו? מי אמור." שאל אותה כשחזרה.

היא מזגה בשקט חצי כוס מיץ תפוזים,  וחצי כוס מיץ אשכוליות וערבבה בכפית כסף ארוכה.  חיוכו היה  שובה לב. מרייה שאף פעם לא יכלה לעמוד בפני בוהק שיניו הלבנות, החזירה לו חיוך קטן.

"השימוש בגוף רבים לא נראה לך מוגזם?" שאלה אדלה  בנימוס צונן, כשהיא אומדת את גופה העגלגל  של העוזרת, ובאותה שעה מפזילה מבט לכיוון כרסו השמנמנה של חוגו.

הכרסונת הייתה חנוטה בחולצת משי בצבע ורוד עשן, פרי עיצובם של דולצ'ה וגבאנה. צחוק מצלצל ובלתי נשלט,  פרץ מפיה של אדלה.

"מה?" מיהר חוגו לסגור את כנפות הז'קט הכחול, כאילו לא חזתה במשמניו, חצי שעה קודם לכן בחדר השינה.

"מה מצחיק אותך על הבוקר? אולי תשתפי אותנו?" הנימה הדידקטית בה השתמש הגבירה את צחוקה.

"אתה זוכר שפעם חשבתי שדולצ'ה וגבאנה זה איש אחד. דולצ'ה שם פרטי ו-וגבאנה שם משפחה?"

במטבח הפילה מרייה שתי צלחות וכוס.

"מזל טוב" צרחה אדלה. מצב רוחה הקודר התחיל להשתפר ונשימותיו של חוגו הפכו לרגועות יותר.

"בתור שניים שהגיעו מפרובינציית חולון, ולא הבינו דבר וחצי דבר באופנה, עשינו התקדמות. את לא חושבת?"

אדלה התבוננה בחוגו.  בתוך ליבה ידעה למה היא כל כך אוהבת אותו.

"איזי ופיני חזרו עם פתק מהיועצת," חזרה לנושא שבו התחילה את שיחת הבוקר.

"מה הם כבר עשו?"

"כינים. איזו בושה!  בחולון מילא, אבל פה, בהרצלייה פיתוח?" קוננה בשקט, פוחדת לעורר את זעמו.

"אין מה להשוות!" דפק  על השולחן כדי להדגיש את דבריו.

"הכינים של הרצליה פיתוח לא  דומות בכלל לכינים של חולון!"

"למה-מה?" לעגה אשתו "הן יותר אריסטוקרטיות? די זעלבע זאך."

בשעות של התרגשות נטתה אדלה להשתמש בביטויים ביידיש, מורשת אביה הפולני.

"רק נפט!" המשיך , ודפק פעם נוספת על השולחן. כוס המיץ הריקה קפצה קלות.

"מה נפט?"

"זאת תרופה בדוקה. במעברה אמא עליה השלום, מרחה  על הראשים שלנו נפט , וכיסתה  בעיתון. ככה היינו יושבים בחוץ חצי שעה."

"איזה?"

"נפט רגיל."

איזה עיתון? אידיוט!"

"את מסתלבטת על אמא שלי?" לחייו של חוגו החלו להווריד.

"עברו כבר חמישים שנה מאז," הרגיעה אותו. בליבה איחלה  לחמותה העירקית להישרף באש גהינום. " הזמנים השתנו. המציאו תרופות חדשות!"

"את צודקת. כרגיל. חוץ מזה, התאומים ונפט , זה שילוב נפיץ." השתמש חוגו בביטוי מעולם המכונאות.

הוא הרים את גופו הכבד, מצמץ בשפתיו והפריח כלפיה  נשיקת אוויר. אחר הוציא את עצמו מהבית ונכנס לג'יפ האמר לבן.

השעה הייתה שבע בבוקר ומרייה עלתה בזריזות של שמנים בעלי עצמות קלות, לקומה השלישית,  כדי להעיר את התאומים שחילקו חדר שינה משותף.

היא התבוננה בהם מפתח החדר. פיני שכב על גבו וידיו פרושות מאחורי הראש ואילו איזי התכרבל לידו  כעובר, יד ימינו מונחת על חזהו של אחיו.

"מתוקים, נכון?" שמעה את קולה של אדלה לוחש באוזנה.

"רק כשהם ישנים," לחשה  מרייה  ונחפזה לחדר האמבטיה.

"אל תשכחי לשטוף להם את הראש מהשאריות של שמן הרוזמרין!" פקדה עליה הגברת.

מרייה  החליטה לגלות יעילות. אחרי שמלאה את האמבט במי סבון חמימים, העירה את התאומים.  צמודים עמדו, השתינו בעיניים עצומות ופספסו כרגיל  את האסלה.

היא הכניסה אותם לאמבטיה , שטפה את ראשיהם וגופם הצעיר, נגבה אותם וזרזה אותם לחדר השינה, שם חיכו שתי תלבושות אחידות על המיטה:

חולצות כתומות שבמרכזן סמל בית הספר, ומכנסי ברך יקרים שמחירן היה  שערורייתי.

מרייה הושיבה  כל ילד  על כיסא משלו, ליד החלון. בידה אחזה מסרק מיוחד, צפוף שיניים. בתנועות קלות  סרקה את שערו  הקצר של חזי ואחרי הסירוק העבירה את המסרק על פיסת צמר גפן, טבול במי חומץ.

 כך עשתה גם עם שיערו של פיני.

"כמה יש לך?" התעניין פיני בממצאים ששכבו מעולפים על גבי צמר הגפן.

"שבע עשרה ." ענה חזי.

"וכמה יש לי?" שאל פיני את מרייה. מקצוע החשבון היה עקב האכילס של פיני.

"אונו, דוס , טרס, קואטרו, סינקו, סייס," ספרה מרייה שש כינים שבלטו בכהותן על רקע צמר הגפן הלבן.

"למי יש יותר?" שאלתה הייתה מופנית לפיני.  הוא הצביע על אחיו.

"בכמה?" ניצלה מרייה את ההזדמנות ללמד את פיני חשבון, מבלי שירגיש.

 לבוש בתחתוני בוקסר אדומים עמד לפניה נבוך, גבוה ויפה תואר, ידיו משולבות מאחורי גבו. מרייה ידעה שהוא נעזר באצבעותיו כדי לחשב. את השיטה הזו, בה השתמשו הילדים בכפרה  הנידח שבבוליביה, לימדה אותו בחופש הגדול.

"אחת עשרה נחמות!!!" צעק בגיל וקיבל ממנה נשיקה על המצח.

התאומים הפסיקו להתגרד אך חוגו התחיל.

"מספיק כבר!" סנטה בו אדלה,  כשתפסה אותו מכניס את ידו לתחתונים ומגרד במרץ.

"אני לא יכול להשתלט על עצמי. זה מגרד פחד!"

"רוצה טיפול בנפט?" התלוצצה .

היא ידעה שהכינים לא היו מזן כיני הראש, אלא מהסוג השני. כמו כן ידעה איך ובאיזו צורה נדבקים.

אדלה גררה את בעלה למקלחת. כאשר עמד לפניה עירום, עוקב אחרי מעשיה במראה,  ניערה את המיכל וריססה את חלציו בקצף.

"ברחמנות" התחנן " הוגו בוס. זה עלה 700 ש"ח".

אחר התיישבה על דופן הג'קוזי וסובבה אותו כלפיה. ביסודיות ובהתאפקות ראויה לציון , גילחה אותו ואחר שטפה היטב במים וסבון. מרוב פחד הצטמק הזין שלו ונראה כמו שורש של ירק ששלפו אותו מתוך המרק.

אדלה שלחה את חוגו  להתלבש ומיהרה לגלח ולשטוף את עצמה. היא אספה את השיער המתולתל של שניהם, הניחה אותו על ירחון "רכב", קיפלה את שולי הנייר וזרקה את כל החבילה לפח.

"לו אני סולחת" מלמלה בשעת מעשה,"אך אם אתפוס את מרייה מנסה להתגרד, הקורבה תעוף במהירות הסילון."

"מרייה!!" צרחה. "תחליפי את כל המצעים!".

*

יהי זכרה ברוך.