השבירות המבהילה של קו התפר

היום, כשבאתי לאסוף את מיכאל ודניאל מן המעון, נתקפתי בבהלה. מיום חמישי שעבר, שבו המכונית שלנו נכנסה למוסך, עד הרגע הזה, אני נוסע איתם למעון וממנו באוטובוסים. עד כה לא חשבתי על כך, אבל אחרי הבוקר הנורא שעברנו פתאום הרגשתי, שמלחמת הטרור הזאת מתפשטת, שאמנם החלה בירושלים, ובה היא בוערת, אבל היא כבר התפשטה מזמן לישובי המשולש, ומי ערב לנו שלא תגיע גם לתל אביב יפו, ובעיקר ליפו, שהדו-קיום בה, בין יהודים לערבים, מושפע גם מהלוך הרוחות מסביב.

מה יקרה אם, חס וחלילה, יעלה מחבל עם מטען נפץ לקו האוטובוס שאנו נוסעים בו, מדי יום, ארבע תחנות הלוך וארבע תחנות חזור. הרי אני מעלה את הילדים לאוטובוס רתומים לעגלת התאומים שלהם, מפני שרק בה הם יכולים לשבת בבטחה, ולהיות מוגנים מפני עצירות פתאום או תאונות. ואני מעלה אותם דרך הדלת האחורית של האוטובוס, ושוהה איתם במרכזו. מי ערב לי שמחבל כזה לא יבחר לעלות דווקא על האוטובוס שאנחנו נוסעים בו, בעיקר בשעת אחר צהריים, בדרך מיפו הביתה, ולא יעלה את כולנו השמימה בפיצוץ אדיר?

כשדיברתי על כך עם אם אחרת, שאני ובניי מתלווים אליה ואל בתה, הנוסעות בקביעות בקו אוטובוס זה משדרות ירושלים הביתה, אמרה לי, שלחרדה שלי יש על מה להתבסס, ושאסור לנו להיות אידיוטים ולא לשים לב למתרחש מסביב. אבל לדעתה, דווקא בקו התפר הזה לא צפויות מהומות.

הקשבתי לה בספקנות. אבל בכול זאת עליתי איתה ועם בניי ובתה אל האוטובוס, ונסענו הביתה.

עם ליל, כשנשכבתי ביניהם על מיטתם, להרדימם, התגלגלו שוב מאורעות היום המחריד הזה בדעתי. תמונות הטליתות והתפילין המוכתמים בדם, כתמי הדם הרבים על רצפת בית הכנסת. לפתע חשבתי לעצמי, שילדיי לומדים בגן יהודי ערבי, שחרת על דגלו את הדו-קיום, וזו גם אחת הסיבות בשלהן רשמתי אותם אליו. אבל בגן הזה לומדים ילדי ערבים נוצרים ומוסלמים, חלק מן האימהות הן מוסלמיות אדוקות, ומדי יום הן, בעליהן ו/או ילדיהן הבוגרים באים ליטול את הילדים הביתה. מי ערב לי, שאיש מהם לא שמע איזו דרשה נוטפת ארס והסתה מפי איש דת, ייטול גרזן ויבוא אל הגן, ויקטול בו את ילדי היהודים?

בגן אין כרגע מנהלת. הקודמת עזבה, מחליפתה הועזבה, ובינתיים יש בו מנהלת זמנית, שמגיעה לשם רק יום או יומיים בשבוע, לכמה שעות בלבד, לסידורים ביורוקרטיים, מפקחת שבאה לראות מה קורה, וזהו. הגן מנוהל בעצם על ידי שלוש הגננות האחראיות, כל אחת, על כיתה, והמטפלות והגננות המסייעות לה. יש בו גדר גבוהה ושער חשמלי עם קוד. אבל אין בו שומר. מה יקרה, אם חס וחלילה מישהו מבין קרובי המשפחה של ילדי הגן, היודע את ססמת הכניסה אליו, ייתקף בטירוף דתי וינסה לבצע בו התקפת טרור רצחנית. הרי הבוקר נכנסו שני צעירים פלסטינים לבית כנסת, והרגו ביושביו. הם לא נרתעו מזה, שהם פוגעים במתפללים, בבני אדם השרויים בשעת התייחדותם עם האל. מדוע שיירתעו מפני פגיעה בילדים בני יומם.

המחשבות האלה לא הרפו ממני, ואינן מרפות ממני גם כעת. לרגע כעסתי על עצמי, מה בדיוק חשבתי לעצמי, כשרשמתי את בניי למעון יהודי ערבי, מה? שהמחבלים מחויבים לכמיהה שלי לשלום, לרצוני שילדיי ילמדו את השפה הערבית משחר ילדותם ויתרגלו בחברתם של ילדים ערבים? הרי בעשותי כן, בהכניסי אותם למעון היהודי ערבי, הפכתי אותם לבני ערובה לתקוותיי.

אבל אי אפשר ליטול ילדים, לעקור אותם מסביבתם המוכרת באמצע שנת לימודים, אחרי שנתיים וחצי באותו מעון, ולהעבירם בן-יום למעון אחר באותה רשת. הרי זה מעשה בלתי סביר, שעלול לפגוע בהם פגיעה מוחשית ומיידית, בתחושת הביטחון הרגשי שלהם. זה משהו שאסור לי לעשות. אסור לי להיכנע לחרדות שלי.

אבל אני בכול זאת חרד, חרד מאוד.

השבוע חלמתי סיוט. התעוררתי ממנו מבועת. בחלומי נלכדו בניי בידי מרצחים, ששאלו אותם רק שאלה אחת, אם הם יהודים או הודים. כשהם ענו יהודים ירו בהם בבטנם.

חלמתי את זה לפני שלושה ימים. אתמול דקרו יהודי בירושלים, בשל יהדותו. הבוקר רצחו מתפללים יהודים על שום יהדותם. הערב תקפו תייר חרדי בניו יורק בשל יהדותו. החלומות שלי הרבה מדי פעמים התבררו כסימני אזהרה. מה עלי לעשות?

"אני טיפוס חרדתי," אמרתי לאם הצעירה שהתלוויתי אליה ואל בתה, עם בניי, אל האוטובוס היום אחר הצהריים. "ואני יודע שאני תמיד לוקח המון מקדמי ביטחון. לכן אני מעדיף להישמע לך היום, ולעלות אל האוטובוס, ולא להיכנע לחרדותיי."

אבל הלילה, כשסיפרתי לאבא שלי על חרדותיי, אמר לי, אחרי שניסע להרגיע אותי ככול האפשר, שמחר יבוא לאסוף אותנו מן המעון במכוניתו. כך, לפחות, יחסוך לנו אחר צהריים אחד של נסיעה באוטובוס.

זה לא מרגיע אותי בכלל.

אנחנו במלחמה, מלחמת טרור, וגם אם החלה בירושלים לא נעצרה בה. זוהי מלחמת טרור על רקע דתי. כל מי שנראה יהודי עלול להפוך לאחד מקורבנותיה. זה בלתי נתפס שכך הדבר במדינת ישראל, במדינה היהודית.

אינני בעד חקיקתו של חוק הלאום. כשלעצמי, די לי במגילת העצמאות. אבל בעמקי לבי, בנשמתי, אני מרגיש ויודע, שמדינת ישראל היא המדינה היהודית, והיא המקום היחיד שאוכל לחיות בו עלי אדמות. ועל כן הייתי מעדיף שתהיה בטוחה יותר, לילדיי אחריי, וגם לי.

היום ישראל אינה מקום בטוח. למעשה, אין שום מקום בטוח בתבל, למול גאות הג'יהאד. העצוב מכול בעבורי הוא, שהיום, אחרי הפגיעה במתפללים בתוך בית כנסת, גם איים של שפיות כמו המעון היהודי הערבי שילדיי לומדים בו הופך, פתאום, מנס למלכודת. וזה מחריד אותי.