החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (114).
לולא אבא שלי, שביקש ממני בשיחת טלפון הערב, לא לצאת מחר ומחרתיים להסתובב בעיר, לא הייתי זוכר פה את האיום של איראן בנקמה בישראלים על חיסול איש משמרות המהפכה בטהרן, את מצעד הדגלים, את יום ירושלים ואת החשש מפני טרור מתקרב. אבל הערב הוא אמר לי את מה שאמר, ואחרי כן קיבלתי התרעה מאוסי, בקבוצת הדמוקרטים, להיכנס מיד לצפות בתוכנית 'עובדה' של אילנה דיין. מה שראיתי בה, הווידוי של נערת הגבעות לשעבר, רוני חן, על חלקה בפעולות 'תג מחיר' ועל מעורבותו של איתמר בן גביר בכול זה, כבר עתיד לגזול שינה מעיניי.
בימים הקרובים אכן נצטרך להיזהר כאן. עד כה פטפטנו בינינו בעברית ברחובות איזמיר, והזדהינו כישראלים. כעת יהיה עלינו להימנע מכך. זה לא יהיה קל, מפני שעלינו לשוב עוד פעם אחת לבתי הכנסת של הקהילה, כולם באותו רחוב, משוחזרים ונעולים, אך אם נעשה זאת זה יהיה בליווי אדם מן הקהילה. כך שזה ייעשה בביטחון מרבי.
עד כה איזמיר טובה אלינו. אמנם, שניים מן המוזיאונים שהיה לי חשוב לבקר, המוזיאון האתנוגרפי ומוזיאון וארכיב העיר, בעטיו בחרה בעבורי סוכנת הנסיעות את מיקום המלון, שאהיה קרוב אליו, סגורים לרגל שיפוצים. וזה מפח נפש לא קטן, לטוס עד איזמיר כדי לגלות ששניים משלושת המוזיאונים שקבעתי לעצמי כיעד, סגורים. אבל ביקרנו במוזיאון הארכיאולוגיה ובמוזיאון האמנות, ברחוב של בתי הכנסת ובשוק, ספגנו ממראות העיר וטעמנו ממטעמיה. מחר, אם נצליח, נשוב אל בתי הכנסת, ואם לא ניקח כנראה סיור תיירים מסודר באוטובוס תיירים, כדי לקבל מבט מורחב על העיר, ומחרתיים יהיה לנו עוד בוקר רגוע כאן, לפני שנטוס לאיסטנבול, היעד הבא בתחקיר.
היו ששאלו אותי, בתגובות מתחת לפוסטים על הנסיעה, למה לנסוע דווקא לארץ כה מסוכנת, מדוע אי אפשר לדמיין אותה. ובכן, מכיוון שאני כותב רומנים היסטוריים, לא אני קובע את מיקום העלילה וזמנה. את זה עשו הדמויות שאני כותב עליהן. אני יכול, למעשה מוכרח, רק לבוא אל המקום שבו התחוללו עלילותיהן, ולהתחקות אחריהן. וזה מה שאני עושה כאן עם קטי. מסתובב, סופג במרב חושיי את המקום הזה, מפרנס את בארות הדמיון.
זו גם הסיבה שאני משתדל לעצור בכל יום מול דברים מיוחדים שאני רואה, ולכתוב אותם, ככה, כמו רישום בגיר פחם, המקדים ציור על קנבס – לרשום את המראות בעט במחברת. תיאור המפרץ, טיב המים בים, האדוות שעושה בהן הרוח הצפונית-מערבית, ריחות שוק הדגים, מראות הירקות והפירות על הדוכנים, ריחו של סבון שושנים שרכשתי לי ממנו, מפני שלא יכולתי שלא להתפעם מול ריחו המשכר. אני משתדל לא לצלם את הדברים בסמרטפון, אלא לכתוב אותם במלים. מלים ראשוניות, אך כאלה שאני צד אותן יחד ועם המראות ורשמי החושים, כדי שתפרנסנה אחרי כן את כתיבת הפרקים הבאים בספרי.
ניתן ללמוד הרבה ממראות המקום. למשל, איך סצנה היסטורית דרמטית במיוחד הוכתבה בידי או נבעה, בין השאר, מקרבתו היתרה של בית ילדותו של הגיבור למקום שהסתער עליו בחמת זעם, וגרזן בידו. רק כאשר עמדתי בסמטה בין שני הבניינים הבנתי את שורש החרון הזה. אדם הגדל מול מקום מסוים, לא יכול לקבל שהוא מוּדר מן המקום המצוי במרחק פסיעה אחת מבית ילדותו.
יש דברים שרק המקום עצמו מלמדם. ואני מסתובב כאן כמו מקלט גדול, קולט את המקום אפילו דרך כפות הרגליים, שעה שאני חולץ את סנדליי, ומניח את כפות רגליי היגעות על רצפת עץ, חש את חספוסה בעורי רגליי, טועם מיני זיתים בשוק, ממשש בדים או עובר בכף יד פרושה מעל אבני חן אנרגטיות המוצגות למכירה בדוכן ביריד ברחוב שהמלון שלנו שוכן בו, כי ככה אני חווה, נפגש ובוחן אבני אנרגיה כמו אמָטיס וקריסטלים ואבנים טובות אחרות. עם כף יד פתוחה, שתקלוט ותחוש את האנרגיה שלהן וגם תלטפן ותברכן על היותן בעולם.
כול כולי כאן, אבל אני מאד מתגעגע לילדים. גם הם אלי. הערב סיכמתי מכאן, בווטסאפ, עם שתי אימהות מתובל, שתיקחנה ותחזרנה את הבנים שלי עם בניהן למסיבת יום הולדת של בן כיתתם מחר, בבריכת מורן. את המתנה הכנתי להם מראש, כמובן. אבל לשמוע את הבן שלי עצוב, מזה שאני כול כך רחוק ממנו, זה קשה לי מאד. וגם אני מתגעגע אליהם, ואל שגרת החיים שלנו, ושלי, בבית, בתובל.
ואולי גם זה חלק ממטרות המסע הזה, מן החילוץ העצמי שלי מן ההתכנסות שלי במשך נתיים בבית, בתובל – להתרחק מן הבית כדי להבין עד כמה הוא אכן הבית שלנו, להתגעגע למקומי בו, למגע שלי עם האדמה.
בדיוק כמו שחש הגיבור שלי, כשהיה עליו להיעקר שוב ושוב, ממקום למקום, עד ששב לבסוף אל עירו. עוינות בהיותו מורחק ממנו, ואחרי כן געגוע, ואז, עם שובו, גֵאוּת של שמחה.
כי הוא אני, ואני הוא, וחלוקת הרגשות ורשמי החושים בינינו היא היחידה המאפשרת לכתוב אותו, ואותי מבעדו, ואותו דרכי. זה טבעו של הסיפור שאני יוצר. הוא תמיד סיפור היסטורי, על דמות שחייתה וחוותה והייתה, ובו-בזמן גם סיפורי שלי, בדרכי המסותרת. חשוף ועלום. גלוי ונסתר.
זאת, עד שאשבור את הקיר הרביעי. זה המפריד בין שם לכאן, ביני לבינו. מי יודע, אולי זה יקרה כבר בספר הזה, ואולי בזה שאחריו.
אין לי מושג. אבל אני בטוח שנועה, העורכת שלי, תדע.
לילה טוב. ליל מנוחה.
