היום הראשון בגן ודגי הזהב המדברים

     השעות פה כול כך מלאות, שקשה לי לכתוב מדי ערב. שלא לדבר על הימים. אבל ידיי מלאות בעבודה מבורכת.

     הבוקר ביקרנו בפעם הראשונה בגן. זו הייתה חוויה מרגשת. התעוררנו מוקדם, וכיוון שקבענו כי נגיע לשם רק בעשר, היינו כולנו נרגשים ומלאי ציפייה. בתשע וחצי כבר דיוושנו על שני קורקינטים בשבילי הקיבוץ. עברנו דרך המזכירות, שם חיכתה לי חבילה ראשונה בדואר, ומשם ניגשנו לגן.

     אחרי סבב היכרות ראשוני, שבו כול ילד וילדה הציגו את עצמם בשמם, מיכאל ודניאל התרפקו עלי, מקשיבים לילדים, לומדים אותם, אבל עוד לא נענים להזמנות לשחק יחד. לשמחתי, כל הילדים, בנים ובנות כאחד, גילו בהם עניין רב והציעו להם לשחק. להתחפש בפינת התחפושות, לבנות יחד בקוביות וכך הלאה. הם העדיפו לצאת לחצר, ויעל הגננת התירה להם בחכמתה לעשות כן, וניהלה את המתרחש בגן בתזרים זרימה מופלא. מדי פעם הזמינה ילד/ה לפינת החימר, בעוד הילדים האחרים משחקים תחת עיניהן הבוחנות שלה ושל ורוניקה, הגננת השנייה, ואני השגחתי על מיכאל ודניאל בחצר, בעודם מגלים את באר המים שם ומלטפים את חתולת הגן המתנמנמת על כרית בשמש.

     ארבעים דקות לפני שתים עשרה הצעתי לגננת שאבא שלי יחליף אותי. היה לי חשוב שיכירו אותו בגן. וכך היה. אני הלכתי הביתה, להעמיד סיר אורז על האש ולהכין ארוחת צהריים, ואילו אבא שלי נשאר עם הילדים בגן וגם הביא אותם בחזרה הביתה.

     ואז נפרדנו מסבא, שיצא לדרכו לרמת השרון, ובפעם הראשונה מאז הגענו הנה פתאום מצאתי את עצמי לבד עם הילדים. בלי סבא ובלי אילנה בדלת ליד. וזה בהחלט היה מהמם.

     אכלנו צהריים, והילדים הודיעו לי, שהם מבקשים שאלך לנוח בחדרי, והם ינוחו כשירצו במיטותיהם. הופתעתי מנקיטת העצמאות הזאת, אבל גם שמחתי בה. ליתר ביטחון נעלתי את דלתות הבית והזהרתי אותם מפני חלונות הקומה השנייה ושקעי החשמל.

     כשקמתי משנת צהריים טובה הם היו חבוקים איש עם רעהו במיטה של מיכאל, ישנים שנת ישרים. ואני הבטתי בהם באושר, וירדתי למטה לשתות כוס מי לימון חמים וכוס קפה, ולבדוק עבודות של תלמידיי.

     בארבע הערתי אותם וירדנו לטיול ארוך. נסענו לדיר אל אסד, שם תיקנו לנו את מערכת ההגברה שקניתי להם רק אתמול, וכבר נשברה, וקניתי ארון שירות של 'כתר פלסטיק' לחדר השירות, כדי לאחסן בו כלי עבודה וחומרי תיקון. אחרי כן נכנסנו לירקן, שם צהלו הילדים כשמצאנו בננות בשלות ותות שדה. משם נסענו לכרמיאל. כבר מזמן ביקש מיכאל שיהיה לנו אקווריום, ואתמול קיבלנו אחד כזה על כול ציודו, מבית משפחה בקיבוץ. אבל את הטיפול באקווריום השארתי לסוף הטיול. מקודם נכנסתי איתם ל'הום סנטר' לקנות צרכי סניטציה הביתה, ומכיוון שביקשו לשבת בתוך עגלת הקניות עשיתי כן בשמחה. חשבתי שבזה אבטיח לי קנייה מסודרת.

     אלא שמיכאל התחיל להשתולל בתוך העגלה ולטלטל אותה מצד אל צד, ואז, ברגע שהסחתי דעתי מהם לשיחה קצרצרה עם מוכר – שמעתי קול חבטה. העגלה נפלה על הארץ, הם בתוכה וכול מה שהכנתי לרכישה התגלגל עמם ארצה.

     מזל ששום דבר לא נשבר. לא עצם בגופם ולא דבר ממה שהתכוונתי לרכוש.

     דניאל פרץ בבכי, כי העגלה נפלה על שוק רגלו, וטען שנשברה לו עצם. מיכאל היה בהלם מתוצאות התנהגותו. שניהם קיבלו כוס מים מן המוכרים האדיבים, ואחרי שהשלמנו את הקנייה שם נסענו ל'עולם של חיות.'

     נכנסנו לחנות. סיפרתי למוכרת שאנחנו דיירים חדשים בתובל, ושקיבלנו אקווריום שלא היה בשימוש. ביקשתי ממנה עזרה בזה, מפני שעברו כבר ארבעים שנה מאז גידלתי דגים בעצמי.

     המוכרת הנחמדה בדקה את הציוד, החליפה מה שהיה זקוק לחידוש, ונתנה לילדים לבחור כול אחד צמד דגי זהב.

     "הדג שלי דיבר אלי!" שמעתי את דניאל מתרונן בין מעברי החנות.

     "אז בקש ממנו משאלה," חייכתי אליו.

     אבל עד שיצאנו מן החנות עם האקווריום ביד הם השתוללו שם נורא. הזיזו את כלובי המכרסמים, התגוללו על הארץ זה על זה, היה די קשה.

     כשיצאנו משם התנצלתי בפני המוכרת על המהומה. ואז הלכנו לקנות ביצים ואקטימל בשופרסל דיל ופיצה בפיצה האט – והביתה.

     זה היה טיול ארוך, והם גם מאוד השתוללו במהלכו. בלילה, אחרי שקראתי להם את 'דירה להשכיר' של לאה גולדברג, לפי בחירתו של מיכאל, אמר לי הילד החכם הזה, "אתה יודע למה אני משתולל? כי נורא קשה לי."

     "מה קשה לך, מיכאל?"

     "החלונות בבית הזה נורא גבוהים ולא רואים בהם עוד מבוגרים."

     "אתה מתכוון לזה, שאני המבוגר היחיד בבית? לא כמו בבית הקודם, שם הייתה אילנה בדלת ליד ועוד שכנים?"

     "כן."

     "אז קודם כול, אתה תמיד יכול לרדת לקומה הראשונה ולראות עוד מבוגרים," עניתי לו, "וחוץ מזה אתה תמיד יכול לגשת לשכנים. הנה, דניאל דיבר היום עם סמדר, כשחזרה הביתה, וסיפר לה שקנינו דגי זהב."

     ואז נרדמנו, ואני חשבתי על כך, שמיכאל זקוק לעוד מבוגרים בסביבה, כדי לאזן את סביבת חיינו, ולכן גם הביע געגועים לסבא וצער על כך שנסע מכאן.

     כבר אמש אמרתי לאיילת, שהיא מוזמנת לכאן בכול עת, ושתרגיש כאן בבית, כי נוכחות נשית מאוד חשובה בבית הזה. אני מקווה שעוד שכנות תבואנה לבקר, ושבסופו של דבר נמצא את דרכנו לאזן את המבנה המשפחתי שלנו כאן. על פי רשת העזרה ההדדית בישוב, נראה לי שזה יקרה די מהר.

     בינתיים, מחר יום חדש, בו שוב נלך לגן, לקצת יותר זמן, אבל נשוב הביתה בצהריים, ובלילה נשמע את פכפוך המים באקווריום, שארבעה דגי זהב שטים בו, ונדע שהפחנו בו חיים.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

     תודה על כול המילים הטובות על תמונות הבית שהעליתי כאן אמש. מחקתי אותן הבוקר, כי ביסודי אני אדם עניו, ואינני רוצה לנקר עיניים. החיים גם לימדו אותי להישמר בזה.

נ.ב.2

      היום הודעתי לחברתי ורה, מנהלת 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה בחיפה, שאשמח לשוב ללמד שם בסמסטר ב'. והיא נעתרה לזה בשמחה. הרי לימדתי שם במשך כמה שנים עד שנולדו לי בניי, ושוב לא יכולתי לנסוע צפונה. והנה, עתה, עלינו צפונה וחידוש ההוראה שם מתאפשר. בעבורי זו שמחה גדולה, לשוב אל ורה ואל בית הכט, וגם לנטוע בזה יתד נוספת וחשובה בגליל. יתד הפרנסה.