"ככה אתה חונה, בצומת, על אדום לבן?" הוכיחה אותי גברת עם כלב הבוקר, מול מעון מגן אברהם ביפו, בו שוהים ילדיי, "ככה אתה רוצה לחנך אותם?"
"זה לא אני, גברת, זו עיריית תל אביב, שיום אחד פשוט צבעה כאן את כל המדרכות באדום לבן," השבתי לה, "אין לי דרך אחרת להביאם למעון."
הכנסתי את הילדים למעון, נפרדתי מהם ושבתי למכוניתי מתוסכל.
מול מעון מגן אברהם ביפו יש מדרכות רחבות ונדיבות. פעם, עד לפני כשנתיים, הן היו מסומנות בכחול-לבן, וזה אפשר להורי הילדים לחנות לידן בבטחה, להוריד את ילדיהם מן המכוניות ולהביאם למעון. אבל לפני כשנתיים, בזמן שהחלו בחידוש המתחם, ואכן עשו בו עבודה נהדרת – קווי ביוב חדשים, ריצוף המדרכות, סלילת כבישים מחדש, חפירה ארכיאולוגית שהחלה ונשלמה וכעת מוקמת מעליה גינת פרחים נחמדה – באו אנשי אגף החנייה של עת"א, צבעו את המדרכות באדום לבן, ולא הותירו להורי הילדים במעון אלא את מפרץ החנייה הצמוד למעון, שרק שש-שבע מכוניות יכולות לעמוד בו בכל זמן נתון. אז אמנם, בקצה מפרץ החנייה מותקן תמרור, המודיע כי בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות אחר הצהריים החנייה בו מותרת להורי הגן בלבד. אבל מכיוון שאת כל האזור כיתרו בסימון אדום לבן, הוכרחו תושבי המתחם וחיילי גל"צ להחנות בו את מכוניותיהם, ולהורים לא נותר אלא לעבור על חוקי התנועה.
בכל בוקר ובכל אחר צהריים תוכלו לבוא למקום ולראות איזו מהומה מתנהלת בו. ההורים חונים בזה אחר זה עם שני גלגלים על המדרכה, וכשאין די מקום על המדרכה, גם על שיפוליה, בצומת, כמו שאני עושה בדרך כלל, ואפילו בחנייה כפולה לאורך מפרץ החנייה.
פניתי בנושא לעיריית תל אביב יפו. מה שהצעתי לעירייה היה – לחדש את הסימון הכול לבן על המדרכה מול המעון, כדי שלא נהיה לעברייני תנועה בעל-כורחנו, או לחלק להורי המעון מדבקה מיוחדת, המעידה כי הם הורים לילדים במעון זה, כך שהפקח לא ייתן להם דו"ח חנייה.
כי הדבר הכי מרגיז הוא לקבל דו"ח חנייה, כשאתה חוגג עם ילדיך את בוקר הסדר בגן, ביום שישי, בו הזמינו אותך כהורה להגיע בתשע וחצי בבוקר, ובלית ברירה אתה מחנה את מכוניתך על המדרכה, כי אין שום מקום חנייה אחר בנמצא.
אדרבא, ראש העיר, מר רון חולדאי, מחלק לכל ההורים והילדים בעיר, דרך טיפות החלב, ספר פזמונים לילדים של ח.נ.ביאליק. מדוע שלא יצטרף לספר הזה גם מדבקה צבעונית, עליה מצוירים הורים וילדיהם, או ילדים, שתחולק דרך התחנות לטיפת חלב לכל הורה של ילד מתחת לגיל בית הספר, ותקנה לו אפשרות חניה קצרת מועד, לצורך הורדה והעלאה של ילדיו באופן בטוח למכוניתו?
אני אב לתאומים בני שנתיים. כל הורדה והעלאה שלהם למכונית כרוכה בקושי, ולא פעם גם ביראה. הם בורחים לי, מנסים לרוץ אל הכביש, בעודי מושיב את האחד במושב הבטיחות שלו השני קופץ קדימה למושב הנהג, וכך הלאה. אני מתמודד עימם ברגעים אלה בחרדה עצומה, מסכן אותם וגם את עצמי. לו היה לי מקום חנייה מול המעון, זה היה מבטיח את שלומם ואת שלומי.
אלא שאגף החנייה ענה לי תשובה לקונית, הנצמדת לספר החוקים היבש, לפיה 'צרכי התנועה באזור הכתיבו את מדיניות החניה בו,' או משהו בדומה, אני מצטט מן הזיכרון, ולא ביטל את הדו"ח שקיבלתי. וכך, אפוא, הלכתי ושילמתי בחירוק שיניים ממש את הדו"ח ע"ס 450 ש"ח, וזו הייתה עלות הבילוי שלי בליל הסדר של הגן עם הילדים.
*
על פקח עירוני זריז, שתקע לי דו"ח, כשהכלבה שלי השתחררה מן הקשר שקשרתיה ברצועה מסביב לעמוד, בגן המשחקים שבין רחוב שבזי למתחם התחנה, כבר כתבתי בעבר. סיפרתי אז, כי בעודי צריך להשגיח על שני פעוטות, המתרוצצים ברחבי גן המשחקים, ניגש אלי פקח, והחל חוקר טוען נגדי טענות. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו, שהכלבה הייתה קשורה לעמוד, ושני ילדים ששיחקו איתה כנראה שחררו אותה ממנו ללא ידיעתי. את הדו"ח קיבלתי הביתה בדואר רשום. וגם כאן, לא עזרה לי הפנייה לעירייה. את הקנס שילמתי.
*
עניין אחר באותו נושא: בתחילת שנות האלפיים החליטה עיריית תל אביב יפו להפוך את רחוב שרעבי, בצדו השני של ביתי, למדרחוב. היא ריצפה את הרחוב, תקעה עמודים המונעים חנייה לאורכו, והוסיפה בו תאורת רחוב. כך יצרה רצף של הליכה ברגל מרחוב לילינבלום, דרך רחוב שרעבי היישר למרכז סוזן דלאל.
הכוונה יפה. אבל הביצוע פחות.
לא זכור לי שמישהו בעיריית תל אביב יפו זכר לשאול את התושבים המתגוררים ברחוב, האם זה על דעתם.
אמנם, אני מחבב תיירות פנים, מכיר בנחיצותה ובחשיבותה לחיי העיר ואפילו הייתי אחד הראשונים שהדריך סיורים בנווה צדק, עוד בראשית שנות השמונים. אבל אספר לכם מה קורה לאדם, שחדר השינה שלו נושק לרחוב שהעירייה החליטה להפוך לנתיב הליכה לתיירי פנים.
במהלך שעות היום, בכל שעות היום, עוברות שם קבוצות של תלמידי בית ספר, חיילים ותיירים רעשניים. הילדים שועטים קדימה, כי יש להם חידונים על נווה צדק ביד, המאתגרים אותם הלאה, החיילים צועקים וצוחקים בקולי קולות, התיירים אף הם לא מתחשבים בדבר. בשעות הבוקר זה מקשה על הכתיבה ועל הריכוז. בשעות הצהריים זה לא פעם לא מאפשר לישון. כי פה, בתל אביב, כנראה לא שמעו על החוק, שבין שתיים לארבע צריך להיות בשקט, כי אנשים נחים את מנוחת הצהריים שלהם.
אבל המטרד האמיתי הכרוך במדרחוב הזה מתחיל בשעות הערב, כשפנסי הרחוב נדלקים. לפנסים הללו יש אור זהוב בוהק ומסמא. האור הזה שוטף את הבית עד אמצע הבית לפחות. והוא חודר וילונות.
כל עוד חייתי לבדי או עם בן זוג, נהגתי לישון עם כיסוי עיניים מפני האור המסמא הזה. אבל עתה, מאז נולדו לי ילדיי, הפכו חיינו לסיוט. כי הילדים לא יכולים לישון עם כיסוי עיניים, הווילון על החלון לא מונע מן האור הזה לשטוף את הבית, ומדי לילה הם מתקשים להירדם, ובדרך כלל גם מתעוררים באמצע הלילה, ומתהפכים שוב ושוב על יצועם, מנסים לשווא להירדם.
יום אחד לא יכולתי יותר. אמרתי לילדים שיחכו רגע במיטה, קפצתי למטה מן הדלת האחורית של חדר השינה שלי לרחוב שרעבי, וניגשתי אל פנס הרחוב העומד בדיוק מול חלון חדר השינה שלנו. לשמחתי, גיליתי בתחתיתו חור, ובו מתג.
כיביתי את המתג וחשכה ברוכה ירדה על המטרים הספורים מסביבנו. חזרנו לישון.
מקץ כמה ימים שוב נדלק פנס הרחוב. עובד עירייה ערני כנראה עבר שם, ראה שהפנס לא דולק והדליקו.
אז שבתי והורדתי את המתג.
כך נמשך הדבר כמה ערבים, עד שערב אחד ירדתי כדי לכבות את פנס הרחוב וגיליתי, שאותו אדם ערני סגר את החור, שמתג הפנס היה בו, באמצעות כמה ליפופים של איזולירבנד שחור צפוף.
גיחכתי לעצמי, פערתי באצבעותיי את רצועות האיזולירבנד, כיביתי את המתג ושוב יכולנו לישון.
מקץ איזה זמן ירדתי שוב לכבות הפנס, ואז גיליתי, להוותי, שאותו עובד עירייה היה חרוץ ונחרץ, והחליט לסיים את העניין אחת ולתמיד. הוא כיסה את החור בגוף הפנס במכסה עם הברגה, שאינני יכול לפתוח אותה, ולכן שוב אינני יכול לכבות את הפנס.
מאז ועד הרגע הזה, גם הערב, אני מתקשה מאוד להרדים את הילדים. הערב לקח לי שעה וחצי להרדים אותם תחת אורו הבוהק של הפנס הזה.
ובאמצע הלילה, כמו בכל הלילות, ודאי אתעורר, אנחם את הילדים עד שיירדמו שוב, ואחשוב רק על איך אני תופס מטאטא, מניף את המוט שלו כלפי מעלה ומנפץ את נורית הפנס הזה, סמל להתעמרות העירייה באזרחיה.
ולחליפין, אתבאס מזה שאין לי כסף להתקנת תריס בחלון, ושהבריסטול השחור שקניתי במיוחד לצורך זה לא מכסה את החלון הגבוה והגדול הזה, ומזה שהעירייה כל כך אטומה לצורכי תושביה, עד שעובד עירייה, שמזהה שאחד השכנים מכבה שבועות ארוכים את הפנס, לא עוצר וחושב, שזה קורה, כי הפנס הזה כנראה מפריע למישהו – אלא סוגר אותו כך, שימשיך להאיר כל שעות הלילה, בלי לכבות, ויוציא לנו את הנשמה.
*
על פי רוב אני מאוהדי עיריית תל אביב ותומכיה. נעזרתי בה לא מעט בעבר, ומחלתי לה על שגיונותיה, למשל נגד בית הקפה שהיה לי, "קפה תיאו," שהותקף ללא רחם על ידי השכנים, בגיבוי מלא של עיריית תל אביב, עד שנסגר והסב לי חורבן כלכלי ומפח נפש רב.
בחרתי ברון חולדאי בשתי מערכות הבחירות האחרונות. סירבתי לחתום על עצומות תושבים בנווה צדק נגד הבנייה לגובה, ובכל מקום וזמן שהייתי יכול שיבחתי את העירייה על פועלה למען האזרח. הרחובות הנקיים, ההשקעה האדירה בְתשתיות בכל רחבי העיר, ומהפיכת החנייה, שמאפשרת לי, כתושב, לחנות היום בכל העיר חינם אין כסף, מבלי לחשוש מלקבל דו"ח. זאת, כמובן, אם בסביבת העבודה שלי יש סימון חנייה בכחול לבן.
אבל כשזה מגיע לקטנות, לדברים כמו טיפול במקומות חנייה מול מעון ויצ"ו, שעשרות הוריו צריכים להביא את ילדיהם אליו ולאספם ממנו בכל מזג אוויר, בשרב ובגשם, בחום ובסופה, או כמו הקשבה לאזרח שלא אמור לחטוף דו"ח על כלבה עם קולר ורצועה, שברחה לו, או כמו עצירה ומחשבה לרגע מול פנס רחוב, שתושב מנסה שוב ושוב לכבותו – אין בעירייה עם מי לדבר. פקידיה ויועציה המשפטיים נאטמים, מתכנסים בדלת אמותיו של המנגנון העירוני, שוכחים שיחסי האזרח והרשות, התושב והעירייה, לא מורכבים רק מדברים גדולים כמו שיפור תשתיות, אלא גם מאלפי פניות ומגע יומיומי.
בזה, ביחס לאזרח הקטן, עיריית תל אביב יפו עודנה נוחלת כישלון חרוץ.
לו הייתי ראש העיר, הייתי מזמן את כלל עובדי העירייה להשתלמות, שכותרתה היא "עיריית תל אביב יפו עם הפנים לתושב – מהפיכת השירות של עיריית תל אביב." להשתלמות הייתי מזמין מרצים ומנחי סדנאות, היודעים גם לקיים משחקי סימולציה, וגם נציגי תושבים. הייתי מוריד הנחייה ברורה, ממשרד ראש העיר עד אחרון המשרדים העירוניים, לפיה האזרח קודם לכול, כי כולנו, כל עובדי עיריית תל אביב יפו, נמצאים בתפקידנו למענו. לא למען עצמנו.
אבל אני אינני ראש עיריית תל אביב. ונדמה לי, שאני גם לא עתיד להיות.
לעומת זאת, יש ראש לעיר הזאת, וזה מה שמוטל עליו לעשות, בטרם יפרוש כנפיו ויעבור הלאה. בשביל זה הוא קיבל את המנדט.
