היחסים האינטימיים שלי עם סופרים, סופרות, משוררים ומשוררות

אף פעם זה לא עלה על דעתי באופן הזה, ולכן מעולם לא כתבתי על כך. אבל אני מקיים מערכות יחסים אינטימיות עם המון סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות, בספרות העברית. אני קם איתם/ן בבוקר, חושב עליהם/ן במהלך היום, ומדבר איתם ואיתן בלילה. לפעמים אני גם ממש פוגש אותם.

חשבתי על כך הבוקר, אחרי יומיים של אירוח של חברי, הסופר והשגריר, יוסי אבני לוי, עם בן זוגו וילדיהם. את יוסי אני מכיר מזה שנים רבות. קודם כול דרך ספריו, ואחרי כן גם משיחות טלפון וצ'ט. שנינו סופרים מן הקהילה הגאה, שנינו כותבים על פרשיות יהודיות, ולא רק עליהן, שנינו מערבים את האוטוביוגרפי בבדיון, שנינו אבות גאים. שנינו גם משתמשים בלשון יהודית, לא רק בעברית הישראלית, כדי לספר סיפור.

ספרו האחרון של יוסי, "רוכלי האהבות," מספר בו-זמנית שני סיפורים השזורים זה בזה. סיפור אבהותו הגאה של גיבור, השייך גם לעולם רחוק מאוד של היהדות האפגנית. במידה לא מעטה זהו רומן אוטוביוגרפי, אבל הוא שוזר במעגלי סיפור מיוחדים מאוד את סיפוריהן של דמויות שונות מן ההווה הישראלי ומן העבר היהודי, ובתוכם אגדות מכושפות. כך, למשל, השורות הבאות: "אפילו שודדי הדרכים הידועים נמנעו מלהתנכל לו. אישה פשטונית משוגעת אחת, שהתגוררה בכפר תלוי על צלע הר בואכה מאימאנה, שנבעה פעם ששני שדים ישבו באחורי עגלתו של הסוחר היהודי, ורגליהם מתנדנדות כרגלי ילדים. מאז פשטה שמועה שהשדים מגינים על היהודי הנודד מפני ליסטים, משום שהאג'י הוא, קדוש שעלה לרגל למכה הקדושה ועשה זיארת, ביקור בקברי הקדושים."

יוסי ואני עובדים עם אותה עורכת, נעה מנהיים, מהוצאת "כינרת זמורה," שהיא חכמה כאלף שדים ועוד שדה. ושנינו גם אוהבים אותה. שנינו גם צ'וטטנו לא אחת על הכתיבה, על נפתוליה, וגם על הבחורים.

אבל עד כה אף פעם לא יצא לנו לשבת לשיחה ארוכה וטובה.

והנה, לפני יומיים באו הנה כול המשפחה, הילדים מיד התחברו אלה לאלה, ואנחנו, יוסי ואני, זכינו לשיחה ארוכה בחדר העבודה שלי, על החיים ועל הכתיבה ועל מה שביניהם.

בין השאר דיברנו גם על ההצלחות והכישלונות שלנו, על סופרים אחרים, על המחשבות על העתיד.

בבוקר, כשהתעוררתי, אמרתי בלבי, כמה טוב שאין בינינו קנאת סופרים, שאנחנו חברים, שיכולים להבין היטב כול כך איש את רעהו.

ואז חשבתי על עוד משהו.

במהלך חול המועד הכנתי שיעור לסדנת השירה שלי בכנף, בנושא "מטיוטה לכריכה." בשיעור זה אביא בפני המשתתפים/ות טיוטות שיר משלי ומשל אחרים, ונדבר על העבודה על שיר. בתוך כך, אמרתי לעצמי שדי נמאס לי להביא חומרים שלי בפני תלמידיי, וברצוני להביא בפניהם חומרים של משוררים ומשוררות אחרים.

פניתי, אפוא, לאמירה הס, חברה משוררת אהובה עלי, שגם התארחה בשנה שעברה בביתי בגליל, ולאמיר אור, שאני מכיר למן היום בו הביא אלי, יחד עם אביו המנוח, עותק מספרו הראשון, למוסף הספרות של "על המשמר" שעבדתי בו, ויחד אתו הגינו לראשונה את הקמת בית הספר לשירה וכתב העת "הליקון", שהוא ועירית סלע הקימו בסופו של דבר בעצמם. פניתי גם לרוני סומק, המשורר הראשון שפתח לי דלת לעולמם של סופרים, ולימד אותי איך שומרים טיוטות שיר בקלסר, בצורה מסודרת, והכיר לי את אמיר גלבע ואת בתי הקפה הספרותיים של שנות השבעים המאוחרות. ביקשתי מהם טיוטות שיר.

הבוקר עלה בי עוד רעיון. יצרתי קשר עם הסופרת אדיבה גפן, מנהלת מכון "גנזים" של בית הסופר. ביקשתי ממנה טיוטות שיר של משוררים ומשוררות שהלכו לעולמם, והיא שלחה לי ברצון טיוטות נהדרות.

אל אלוהים, אמרתי לעצמי הבוקר, אני באמת חי ביחסים אינטימיים עם כול כך הרבה סופרים ומשוררים בספרות העברית. בשבילי, לקרוא את "מלאכי" של עמרי לבנת, ספר ביכורים מהוקצע ונקי ומכשף כול כך: "בין מלאכי וביני/ ים שלום./ כול ספינות הארץ, אליך/ מלאכי, כול מפרשי השלום/ אליך, תרני ספינות הארץ/ בים השלום לבוא/ ביני ובינך, מלאכי/ מה ביני ובינך – /שלום שלוח אליך/ממני, ארץ שלום"; או את ספר ביכוריה של רונית בכר שחר, "אימא," המכה את הקורא בכאב מרוב עצמה רגשית, "רונית המשוררת, בתה של שרה המנוחה שתנוח על משכבה בשלום/ זו שמעולם לא נחה על זרי דפנה בדרך זו או אחרת ולא נשאה/ תארים בחייה, מלבד אולי התואר אחות של אחיה וגם רחמניה/ ואת התואר אימא שניתן לה ברגע הולדתי ונלקח ממנה במרבית/ שיריי למרות שעדיין אמי היא,/ לא תיזכר אף פעם כמישהי חשובה מלבד לי ובגלל/ וגם בגלל כמה קטועי גפיים שהעמידה על הרגליים/ באותה העת ממש/ כשקטעה את אלה שלי"; או את ספרו של יהודה ויצנברג-ניב, "שיא הרגש," שעל ספר ביכוריו כתבתי תשבחות ב"על המשמר" והנה אני מקבל ממנו את ספרו החמישי, והוא מעודן ומאופק ויפה תואר כל כך (באותיות, בטיב הנייר וכמובן גם בשירים עצמם), "נגעתי קלות בכתפך/ ואז הפציע מבין הסדינים/ חיוכך המתוק.// העיניים שלך הפנימיות/צחקו אלי כמו-מאליהן:/מי יכול לשקול את מסת-האושר/ שצנחה עלי פתאום?// גם המרץ הראשוני/ חוזר אלי כעת,/ כול מעשיי הבוקר בחדווה/ חסרת-מעצורים:// מנגינת הברזים/ בשעת הגילוח,/ הקפה הראשון של הבוקר/ מזדמר בקיבתי" – – –

מה אגיד ומה אומר לכם, בשבילי זה מפגש משפחתי מרומם לב ונפש.

ואז עליתי על ההליכון, ונטלתי לידיי את "ביחדנס" של נעם פרתום, שרכשתי לא מכבר מרוב סקרנות, והתחלתי לקרוא בו, ופשוט נדהמתי מעוצמת המבע, מהתפרצות השירה הזאת, המהפכנית בטיב החריזה שבה, בשילוב בין משלבי לשון רבים כול כך, בתעוזה הרגשית ועוד המון, והגעתי לשיר על המשוררים, ופשוט נהרסתי מצחוק:

"משוררים הם יצורים נוחים להיעלב./ התרמוסטט הפואטי הפנימי שלהם מכוון לנקודת/ רתיחה מתאמללת (כמו חתולת סוף ייחום מיללת)/ וקופץ פונקט לשחקים של ייסורים/ בכל פעם שהם מריחים קצה קצהו של עלבון […] הם אלופי עלבון בינלאומיים. טווים/תיאוריות קונספירציה בנול אריגה מחושמל ותוך שניות/בשרם הבצקי מתהלט מרוב פגיעות: היא אמרה עלי ככה,/ את שומעת? והוא, הוא אמר עלי ככה וככה – שהשירה/ שלי קיפודית, שהשירה שלי צווחנית, שהשירה שלי/ מגוייסת ומשעממת, שהמעוף שלי מוגבל, שאני נאד/מלא בעצמו וחי בסרט, ששערות החזה שלי פרוותיות/מדי, שאני פשטנית, שאני חפרנית, שאני גרפומן,/שאני שמרנית, שאני מיושן, שהשירה שלי אופנתית/ מדי, שהשירה שלי חנפנית ואקדמיסטית, שהשירה/ שלי זה פיגור שכלי כמו-אינטרנטי, שהשירה שלי היא/ תשחץ לשוני של פוליטיקת זהויות ותו לא, שמי שכותב/שירה רק כדי לתת ביטוי למסרים אידאולוגיים/או למאבקים חברתיים מונע מקוראיו/ 'שגב פואטי אמיתי'. הוא אמר אתה/לא מחובר לדופק העכשיו – אתה לא/ אוהב שירת מזרחיים ואתה לא אוהב/שירת נשים אז מה אתה אוהב בכלל?/ ככה?! ככה להגיד עלי?!".

אלה רק שני הבתים הראשונים של השיר המצוין הזה. וכשקראתי אותו צחקתי. הן מפני שהיא כול כך מדייקת בתיאור הפגיעות של המשוררים, מידת הגיחוך במלחמות הקטנות שלהם/נו, והן מפני שהיא לגמרי כוללת את עצמה בתוך זה: "וגם אני משוררת, ולכן/ כתבתי את השיר הזה כמזכר אזהרה/ לכול חבריי למגזר הטרובדורים המודרניים:/ מי מכם שיתעסק אתי/ אני אשפד לו את הצורה/ על החוד המזוין/ של רומח לשוני."

פעם, בשנות החמישים והשישים והשבעים ותחילת שנות השמונים, היינו לכודים בתסביך רצח אב. אבותינו ורבותינו לימדו אותנו, שכדי להתקדם בשירה העברית צריך לרצוח ספרותית, כלומר במאמרים פואטיים מנומקים, את הקודמים לנו. כך עשה זך לאלתרמן ולאה גולדברג, כך עשה ויזלטיר לזך, כך עשיתי אני לזך, לשבתאי ולוויזלטיר. תודה לאל שהסיפור הזה חלף מן העולם.

עולם הספרות כיום הוא כול כך עשיר, מגוון ועשוי דור על דור, נדבך על נדבך, שבאמת יש מקום לכולם. ולכן גם יש אפשרות לפרגן לכולם. ומעבר לכך, הספרות בכלל והשירה בפרט כול כך נדחקו לשוליים (מצד הרגלי הקריאה וצריכת הספרות), שזה כבר באמת נהיה פתטי לרדת איש על רעהו במקום לתת איש לרעהו מרחב מחייה ואוויר לנשימה.

עכשיו הרבה יותר טוב לי. לחיות ביחסים אינטימיים עם משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות. אולי זה קשור גם למעבר שלי משירה לסיפורת, מכך שכיום אני כותב את זה ואת זה. טוב לי לאהוב את סבינה מסג, שגרה בכליל, הקרוב אלי כול כך, אפילו שלא נפגשנו לשיחת מרעים, פשוט מפני שאני אוהב אותה ואת שירתה, לדבר בלבי עם אגי משעול גם מבלי שיהיה בינינו שום קשר ממשי, ועם נורית זרחי ושלומית כהן אסיף, ועם יואב כץ, שפעם למדתי אתו מחזאות, ואת ספר הילדים הנפלא ומלא ההומור שלו, "הנמלה פיסטינה והקוסקוס," בחרתי היום כספר הילדים הראשון שביקשתי ממיכאל שיספר אותו לי, במקום שאני אקרא לו אותו:) – וגם עם אבות ואלתרמן ואורי צבי וגלבע ועם דליה ועם המון משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות, חיים ומתים, ולדעת שהם חלק מהותי ומשמעותי מאוד מעולמי.

ואחרי כול אלה, החלטתי לעשות עוד דבר – להביא השבוע לסדנת השירה שלי בכנף ערימה ענקית של ספרי שירה חדשים, ולהראות אותם למשתתפים/ות. פשוט להפגיש אותם עם מה שקורה כעת. ומה שקורא כעת. ובמלים אחרות – להציג בפניהן את המשפחה הספרותית שלי.

וזה משהו שאני מציע גם לכם ולכן. פעם בכמה זמן היכנסו לחנות ספרים, גשו למדף השירה או סיפורת המקור, שבו על שרפרף או בישיבה מזרחית על הארץ, והתיידדו איתנו. אנחנו די סימפטיים בסופו של דבר, והיצירה שלנו קיימת רק כשעינו או עינה של קוראת אחת נחה על השורות שאנו כותבים.

אנחנו כותבים, ואתם ואתן, בתנועת העין שלכם ובליבכן הנענה, בוראים את היצירה שלנו בכול פעם מחדש.

שיהיה לכם/ן לילה טוב,

אילן שיינפלד, תובל, 28.4.19