לפני חודש ויותר, בחנוכה האחרון, סיימתי את גרסתו הסופית דאז של ספרי הבא, "הנזיר היהודי." היה ודאי לי כי עניתי בה על שאלותיה של העורכת שלי, נעה מנהיים, כי אני שלם אתו ואפילו עשיתי בו קפיצת הדרך, ושברתי בו כמה מוסכמות של הכתיבה. הפכתי את הדמות הראשית למספרת של סיפורה, מיזגתי אותה בדמותי שלי, וכך אפוא האצלתי על עצמי את הסמכות לספר את כול מה שהוא לא היה יכול לספר בעצמו.
ריק ממעשים נפניתי אפוא להקלדת מחברות יצירה ישנות ולאיסוף פוסטים משמונה השנים שחלפו מאז פתחתי את הבלוג שלי. כול זאת, במטרה להפוך את כול החומרים הכתובים הרבים שלי לספרים. בו-בזמן גם התחלתי קורא חומרי תחקיר לקראת מה שמסתמן כרומן הבא שאכתוב.
מכיוון שזמני בידי, מילאתי אותו בעוד שני דברים – במפגשים עם חברים וחברות שרציתי לפגוש מזמן, ובסבב צנתורים, שנועדו לחדש את גופי ואת רוחי.
החברה הראשונה שעלתה הנה, לגליל, היא הסופרת והחוקרת לימור מויאל. הכרנו בטוויטר והתיידדנו. היא ביקשה לשתף אותי במחשבותיה על מחקרה האקדמי, ואני ביקשתי להכירה מקרוב. ישבנו יחד כמה שעות. דיברנו על ניטשה, קפקא ופרויד, וברגע מסוים אמרה משפט שהדריך אותי, על כך שהיהדות וההומוסקסואליות שתיהן זהויות אימננטיות, שאי אפשר לעקרן מלבו של אדם.
מיד ידעתי שהמשפט הזה, בנוסח אחר, שייך לספר שנדמה היה לי שסיימתי. משום שהוא מתמצת באופן מהותי חלק מן הקונפליקט הדרמטי המגולם בו. אבל בשל תכיפות הצנתורים שעברתי – צנתור לב ביום חמישי שעבר, צנתור רגל ימין אתמול ובעוד שלושה שבועות צנתור רגל שמאל – לא היה לי זמן לעבור על הספר ולשלב בו את המשפט החשוב הזה, עד אתמול.
אמש, ביושבי על כיסא גלגלים, מול מיטת בית החולים, שהשתמשתי בה כשולחן לעת מצוא, שילבתי את המשפט הזה בספרי, במקום שנדמה היה כאילו היה מוכן בעבורו:
"סיפרתי לך סיפור, הדוחק מפניו את סיפורי המושיע, וגם את סיפוריך שלך. אתה קיבלת על עצמך את הבלי הנצרות, נלכדת בקורי סיפוריה, ובתוכם טווית לך את כזב סיפורך, כאילו אדם חומל ורב חסד הנך, ולא חטָּא הנוהה אחר בשר רעהו, ובתוכו גם בשרי שלי."
פניו של אב בית הדין סמקו מבושה ומזעם. הוא הרכין את ראשו לעפר, בוש בעצמו, באהבתו המגונה, שאין לה שם, ושום דת אינה מקבלת אותה, ובכך שסגנו שומע את כול דברי הביזוי האלה יחד עמו. אבל פרנציסקוס לא חס עליו עוד, ולא עצר משטף דיבורו.
"רצית לעקור ממני את אמונתי, ולא השכלת להבין, כי אי אפשר לעקור יהדותו של אדם, כשם שאי אפשר לעקור מזולתו את אהבת הרע. אתה לא תוכל לעקור מתוכי את יהדותי, ואני גם לא אנסה להיאבק באהבת הרע שלך. איש בזהותו ובאמונתו יחיה."
"ידעת, כל הזמן ידעת," גנח אב בית הדין, "והשתמשת בחולשתי כדי לתעתע בי."
"חלילה לך מלחשוב כך, אדוני. לא לשם פיתוי וריצוי סיפרתי לך את סיפורי. בספרי לך את סיפורי קיימתי את מה שיכולתי לקיים מתוך מצוות דתי. ועתה, משישבת והאזנת במשך תריסר שנים לנפתולי סיפורי, הפכת עצמך מבלי משים לשותף בו, לקורבנו. כעת, אין זה משנה כלל אם תשרפני חי ואם לאו, כי סיפורי כבר ספוג בבשרך וחקוק בנפשך, כמו אלה עתיקה, כמו קללה חסרת מרפא, ואתה לא תזכה לצאת ממנו חי."
*
הביקור השני שהיה לי בשבוע שעבר היה של ענת טרטמברג חברתי מלימה, יחד עם חברתה רבקה דביר מקיסריה. את ענת, שהדריכה אותי בפרו בזמן העבודה על ספרי "כשהמתים חזרו", הכרתי דרך רבקה ודני דביר, שלמד אצלי כתיבה בקיסריה. וכאשר התיישבנו בחצר לשוחח, ואני סיפרתי להן קצת על הספר הבא, ורק רמזתי על זה שאחריו, פלטה ענת איזו אנקדוטה בנוגע למנזרים בלימה, שפשוט הקפיצה אותי ממקומי.
בראותה את תגובתי הנפעמת חיפשה ומצאה בגוגל מאמר על מה שסיפרה לי, ושלחתי לי אותו. ואז אמרה עוד משהו, שהכריח אותי לרוץ ולהביא אל השולחן את מחברת הכתיבה שלי.
"אני מוכרח לכתוב את הדברים האלה, כדי שלא אשכח," אמרתי לה, "אבל אם תמשיכי כך, תביאי אתך ספר שלם, שגם הוא יתרחש בדרום אמריקה. ואני חשבתי שאני הולך לנוח כעת בצד אחר של הגלובוס, קרוב יותר אלינו."
הדברים שסיפרה מחכים לי במחברת. אבל אני עוד לא רגוע מספיק כדי לגעת בהם. בינתיים כתבתי כמה שירי בית חולים, עשיתי שתי אמבטיות ביום אחד, כדי להרגיע את גופי מן הטלטלה שעבר, ותכף אשב להקליד קצת חומר ישן.
ומחר מחכה לי המפגש השלישי.
הימים הכי 'מסוכנים', בגרשיים, של תהליך היצירה, לפחות אצלי, באים אחרי שכבר שלחתי את הקובץ לעורכת, בטוח שסיימתי את כתיבתו. דווקא אז, אחרי שהוא כבר בידי העורכת, לעתים אפילו אחרי שכבר ערכה אותו והעבירה לי לקריאה את הגרסה הערוכה, אני מגלה דברים, שלא הייתה שום דרך בעבורי לראותם מקודם לכן.
כך אירע בכול אחד מספריי, וביתר שאת ב"אשת הפיראט היהודי."
זו הסיבה שאני שב ומזכיר לתלמידיי ותלמידותיי, שכתיבת הגרסה הראשונה של סיפור היא רק כתיבת הגרסה הראשונה שלו. היא מעין מפת דרכים, שמרגע שסיימנו אותה, ואין זה משנה כלל מה טיב סגנונה, יש בידינו מפה, הקוראת לנו לרדת אל המערות והנקיקים והתהומות שבה, ולגלות את מישורי הסיפור החבויים מתחת לפניו הנגלים בגרסה ראשונה.
כתיבת ספר היא כמו ציור אקוורל. אתה מניח שכבה ראשונה, נותן לה להיספג, להתייבש ולנוח, ואז נוטל את הציור לידך ומורח עליו שכבה שנייה של שקיפויות. וכך הלאה והלאה. כי הציור השלם אינו יוצא מן הבד במשיכת מכחול ראשונה. כול כולו מצוי בה, אבל בגדר פוטנציאל. רק אם תתמיד בעבודתך, תכבד את תהליך היצירה ותתמיד בו, יתגלה בפניך ציור צבעי המים שלך במלוא יופיו.
ובהינתן הדברים האלה, ודאי לי שעוד אדרש לאי אילו גילויים והפתעות עד שיגיע הספר הזה לידיכם/ן, בעזרת השם לקראת חגי תשרי הבאים עלינו לטובה.
לילה טוב מפסגת ההר הקפואה.
